«

»

הדפס פוסט זה

פורים – בירור מעמד ההתחפשות בהלכה


שאלה

בכל שנה בפורים אנו עדים לתופעות מטרידות בכל הנוגע לתחפושות; יש מסכות שילדיי מאוד פוחדים מהם, יש תחפושות של אנשים מוכרים שבפירוש לועגות ומשפילות אותם, יש בנים המתחפשים לבנות ולהיפך ובבית הספר צוחקים על המורה בהצגת "רב פורים".

והשאלה היא: האם ייתכן שכל זה נעשה בחסות ההלכה ובחסות מצוות שמחת הפורים? 

תשובה 

מן העיון שלהלן עולה כי אכן שמחת פורים היא מיוחדת בכך שהיו פוסקים שקבעו כי כמה איסורים גמורים מותרים ביום זה משום שמחתו. אולם שווים הפוסקים בדעתם שאין שום היתר לפגיעה מכוונת באחר.

בנוגע לתופעות הנזכרות בשאלה:

א.      יש להימנע לחלוטין משימוש בתחפושות ובמסכות מפחידות אם יש חשש שילדים עשויים להיחשף אליהם.

ב.      יש להימנע לחלוטין משימוש בתחפושות המשפילות ומבזות את האחר.

ג.       תחפושות בנים לבנות ולהיפך – הרבה מהפוסקים אוסרים, ולמתחפשים יש על מי לסמוך.

ד.      הצגת "רב פורים" – הדעות חלוקות, ובכל מקרה יש להימנע לחלוטין מביזוי והשפלת חכמים ומורים.

 

 

 

עיון והרחבה

מבוא

מנהג ההתחפשות בפורים הוא מן המפורסמות לכן תיאורו אינו נצרך אולם דומה שבהחלט יש צורך להתבונן במאפיינים אחדים של מנהג זה מאחר והם מעוררים שאלות חשובות ומן הדין לתת עליהן את הדעת.

מאחר ומנהג ההתחפשות הוא מן הבודדים שכבשו להם פינה גם בליבם של אלו שאינם שומרי מצוות, נפוצו בשנים האחרונות תחפושות זנותיות ומגוחכות (כמותן משמשות בקרנבלים ברחבי העולם) שאין להן כל מסר מלבד "להבזות נשיהם בעיניהם", הדיבור על תחפושות שכאלה הוא מיותר, כיון שאין הן נראות על גופם של שומעי הלכה ומוסר כלל, ולכן לא נדון בהן בעיוננו.

התחפושות, המצויות בקרב שומרי מצוות, שיש לדון בהן נחלקות לשני סוגים (שלעתים משמשים בערבוביה):

הלבוש - וכולל את המינים הללו:

א.      תחפושות שהן למעשה קריקטורות לבני אדם מוכרים; רבנים, פוליטיקאים, ידוענים, אמנים וכדומה. לעיתים יש בהן השפלה והלבנת פנים של ממש.

ב.      תחפושות "מין בשאינו מינו"; בנים המתחפשים לבנות ולהיפך, שלכאורה יש בהן משום איסור דאורייתא של "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים, כ"ב ה').

ג.       תחפושות, ובעיקר מסכות, שההשראה ליצירתן שאובה מסרטי זוועתונים. מסכות ממין זה מפחידות ומצערות ילדים כהוגן. נרצה להציע שיש בהן משום איסור דאורייתא של אונאת דברים.

החיקוי – אם נער שמתחפש לאחשוורוש מבין שהוא נראה כמו אחשוורוש, וכי הוא בוודאי אינו המסומן עצמו (אחשוורוש) – הרי שבתחפושת ממין "החיקוי" לובש המתחפש את דמות מושא התחפושת והופך למסומן עצמו. דוגמא מובהקת לכך היא "רב פורים": מנהג זה רווח מאוד בישיבות אירופה[1] וכיום גם בבתי ספר תיכוניים. "רב פורים" או "פורים רב" מתחיל באירוע בחירת והכתרת אחד מתלמידי הישיבה לשמש כרב או ראש הישיבה ליום אחד, עם כל המשתמע; הרצאת שיעור, קביעת תקנות וניסוח "הלכות". ברוב המקרים לובש "רב הפורים" את דמותו של ראש הישיבה שבפועל ולא דמות רב שבסתם. גם בזה מקופלים זלזול, השפלה והלבנת פנים. במקרה זה אף פגיעה בכבוד חכמים ומורים.

 

מבנה העיון

א. יחס ההנהגה הרבנית למנהג ההתחפשות מראשיתו - דבר ידוע הוא שאין מערערים על מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים[2]. לכן בראש ובראשונה יש לחקור אחר יחסם של תלמידי החכמים למנהג זה משעה שנולד על מנת לעמוד על תקפו ההלכתי.

     תחפושות "מין בשאינו מינו" -  האם שייך בהן איסור דאורייתא והאם התירוהו בפורים.

ב. מסכות מפחידות ואונאת דברים – יש לציין שעניין זה לא דברו בו כלל. נבחן אם מסכות המפחידות ומצערות ילדים קטנים יש בהן משום איסור דאורייתא.

ג. האם יש מקום לחשוב שישנו מועד אחד בשנה שכללי המוסר וההלכה פוסחים עליו? דיון באיסורים שיש מי שכתבו להתירם בפורים:

   תשלומי נזק בשאינו מתכוון – האם האחריות למעשה שבתוצאותיו יש פגיעה באחר תלויה בכוונה לפגוע, או       שמא יש לשחרר את המזיק מאחריות כיון שהתכוון לשחוק והיתול ולא להזיק.

   דיון קצר בשאר איסורים שלכאורה התירו בפורים: שעטנ"ז וגזל.

א

תולדות מנהג ההתחפשות ויחס תלמידי החכמים אליו בראשיתו

כבר הזכרנו שאין מערערים על שום מנהג; בין שהוא להקל ובין להחמיר, אפילו מנהג תמוה ואפילו עוקר הלכה – אם אין סותר איסורי תורה ובעת שהתקבל, על דעת תלמי חכמים התקבל[3]. לכן בטרם נבקש לסייג גילויים וצדדים אחדים שבמנהג ההתחפשות בפורים, שומה עלינו לחקור אם בעת שהתהווה מנהג זה, היה הדבר על דעת חכמים.

האזכור הקדום ביותר למנהג ההתחפשות הוא מן המאה ה-13 ב"ספר חסידים החדש" המכונה גם "ספר המשכיל" (יצא לאור ב- 1294) מאת ר' משה בן אליעזר מטרוייש (Troyes), אחיינו של הרא"ש ותלמידם של רבנו פרץ והמהר"ם מרוטנבורג. רבי משה שהיה מצוי במנהגי אשכנז וצרפת גם יחד[4] כתב:

"טובה תנחל ושלום תירש, אם תישמר מלאו דלא ילבש גבר שמלת אישה, כגון בחורים הנותנים צעיף בראשיהם ולובשים בגדי נשים בחנוכה ובפורים ובעת נישואין, אל תהיה כאחד מהם בדבר הרע הזה, ואפילו אם תעשהו לשם מצווה יצא השכר בהפסד אלף מונים. ואל תאמר שכן אמרו חכמים – שמצווה לשמח חתן וכלה בכל עניינים, כי האומר ותרו לעשות שום עבירה, יותרו חייו כצבי וכאייל[5]".

כשלושים שנה אחר כך יצא לאור הספר "אבן-בחן" מאת ר' קלונימוס בן קלונימוס מארל (פרובנס) המעיר על מנהג זה:

"ובארבעה עשר לחודש אדר/ בחורי ישראל לכבוד ולהדר/ יתפארו ויתהללו/ כי ישתגעו וכי יתהוללו/ …זה ילבש שמלת אישה ולגרגרותיו ענקים/ וזה יתחקה כאחד הריקים, תוף ומחול שמחה ושלישים/ אלו עם אלו אנשים עם נשים[6]".

מתוך תשובה של הר' יהודה מינץ, שנולד באשכנז ובבגרותו עבר לפאדובה, אנו שומעים כי החל מהמאה ה-15 מנהג זה מגיע גם לאשכנז ואיטליה, בתשובתו הוא מליץ על מנהג ההתחפשות:

"על דבר לבישת הפרצופים שנוהגים ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להיתר אהובי ועמיתי מחותני, כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלים, ריש כלה וריש גולה, האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו, והוציא כאור משפטו כאשר נימוקו עימו, וראיותיו מוכיחים עליו כאילו יצאו מפי הגבורה, ע"כ המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה. אף אני אמרתי להביא ראיה להיתר, לא כמהרהר אחר הרב הגדול יצ"ו ולא כמחזיק דבריו, כי אינו צריך, ועוד כי ראיותיו דידיה אלימי מראיות דידי. אבל באתי ליטול שכר שיבא מכשורא, דמצווה ליתן טעם, והביא ראיה מה ראו על ככה גדולי וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם, אשר ראו בניהם ובנותיהם לובשים אותם פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אישה וכן להיפך, ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו. אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא. שע"פ התו"ס (ע"ז, כ"ט ע"א, ד"ה המסתפר) במקום דנהיגי אנשים ונשים בשווה, לית לן משום לא ילבש, וסברא לומר דמשום שמחת פורים כ"וע שווים לקולא. וגם אינו אסור רק לשום נוי וקישוט דומיא דאישה, אלמא באופן אחר מותר. וכן לדעת הסמ"ג (מצוות לא תעשה, סי' ס') אינו עובר משום לא ילבש אלא במתכוון לניאוף. ואין בלבוש זה הרהור עבירה, לאפוקי מליבו של פלגאה וצדוקי ומוחרם גרשום בונהפאצ"ו, המדבר והמהרהר אחר מיטתן של גדולים וחסידי עולם זצ"ל[7]".

בתשובה זו אנו שומעים לראשונה על מסכות מלבד תחפושות של "מין לשאינו מינו". ייתכן שעובדה זו קשורה באופיין של החגיגות באיטליה שנפוצו בהן המסכות.

מן המקורות הללו ושאר המקורות ההיסטוריים שבידינו אנו למידים[8]:

א.      מנהג ההתחפשות לא היה מיוחד לפורים אלא לכל אירוע של שמחה. כך התחפשו בחנוכה, פורים, שבועות, חתונות ושאר מסיבות של חול.

ב.      מנהג זה לא הומצא על ידי יהודים ולא היה מיוחד להם. התחפשויות רווחו מאוד בקרנבלים ופסטנאכטים שבגרמניה, איטליה וצרפת כמעט בכל ימי הביניים.

ג.       ההתחפשות הייתה אך ורק "מין לשאינו מינו". באיטליה נפוצו בתקופה מאוחרת יותר גם מסכות פנים וחצי פנים.

לענייננו, מן האמור עד כאן עולה כי לא זו בלבד שמקור המנהג כלל אינו יהודי, אלא אף כשבקשו יהודים לאמצו לא הייתה דעת כל החכמים נוחה הימנו.

יחס הרבנים למנהג ההתחפשות בדורות מאוחרים יותר

מחאתם של תלמידי החכמים הראשונים לא עמדה להם מול כוחו של המון העם, ובפועל לא פסקה ההתחפשות מישראל. במרוצת הדורות אף התרחבו סגנונות התלבושות – במקרה זה, דווקא לשמחתם של הרבנים – ולא הוגבלו עוד למסכות פנים והחלפת בגדים בין המינים. במקביל, נכתבו למנהג זה עשרות טעמים ונימוקים מדרשיים, שזוהי דרכם של דרשנים בכל מקום, שאינם מותירים ולו נוהג אחד בישראל ללא משענת איתנה שבכתובים. להלן אחדים מהם[9]:

א.      זכר למרדכי שיצא בלבוש מלכות[10].

ב.      זכר לושתי שפרחה צרעת ושעשה לה גבריאל זנב[11].

ג.       מסתירים הפנים במסכה זכר ל"הסתר הפנים" שבמגילה (שלא נזכר בה שם ה')[12].

ד.      משנים המלבושים זכר לעמלק ששינה מלבושיו כשבא לזנב בישראל במדבר[13].

למותר לציין שטעמים אלה, ויתר הטעמים שלא נזכרו כאן, הם דרושים ואסמכתאות שלמפרע ובוודאי שלא עליהם נוסד המנהג. כאמור, מנהג ההתחפשות במקורו, אינו יהודי ואף אינו "פורימי". אמנם עם הזמן, חדלו מלהתחפש בשאר ימות השנה, אך עובדות אלו יש בהן כדי להסביר מדוע טעמים אלו קלושים למדי; טעם א' קשה להלמו, כאמור דורות רבים ההתחפשות הייתה החלפת בגדים בין המינים בלבד, ואין לזה כל עניין עם לבוש המלכות של מרדכי, וגם כיום אין בזה להסביר אלא ילדים, מתי מספר, המתחפשים למלך, נסיך וכיוצא בהם. טעמים ב' וד' חלשים אף יותר, וכלשונו של הרב מאזוז: "(טעם זה) לא ניתן להיאמר; ואולי נעשה גם זכר להמן שנתלה על העץ, ומה לנו ולרשעי עולם[14]".

בנוגע לתחפושות "מין לשאינו מינו", הרמ"א בהסתמכו על תשובת מהר"י מינץ, פסק להתיר[15] ובדרכו הלכו "הלבוש[16]" והר' שמעון סופר בשו"ת התעוררות תשובה[17].

פסיקתו של הר"י מינץ, כזכור, מבוססת על שלוש טענות: בגד מסוים שלובשים אותו גברים ונשים בשווה אין בו איסור "לא ילבש". מקור טענה זו מן המעשה באשת ר' יהודה: "דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי[18]". תרגום: אישתו של ר' יהודה יצאה וקנתה צמר, ועשתה ממנו גלימה מרוקמת. כאשר היא יצאה לשוק, היא הייתה מתכסה בה, וכאשר יצא ר' יהודה להתפלל, היה מתכסה בה ומתפלל.

השנייה, שהאיסור הוא להתייפות או להתקשט כאישה[19], וזה אינו מתכוון אלא לשחוק. השלישית, שהיא גם פן אחר של השנייה וגם העיקרית שבטענותיו של מהר"י מינץ (המבוסס על דעת הסמ"ג[20]): "אינו עובר משום לא ילבש אלא במתכוון לניאוף ואין בלבוש זה הרהור עבירה".

מתנגדיו של הר"י מינץ תקפו בעיקר טענה זו וטענו שרוב הפוסקים אינם מסכימים לזה וכי אין האיסור "לא ילבש" תלוי במחשבת ניאוף או במחשבה אחרת כלל[21]. בעיקר הדגישו את דעת ר' אליעזר ממיץ ב"ספר היראים" שקבע כי: "ללבוש אפילו עראי ודרך שחוק אסור. שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים לשחוק [במשתאות של חתן וכלה וגם בעניינים הרבה[22]] והוקשה בעיניי כתבתי כן[23]".

אכן לכאורה דבר זה הוא מחלוקת תנאים, שכך לשון הברייתא:

"לא יהיה כלי גבר על אשה, מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה,

[תנא קמא] אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה[24]".

הרי שלפי תנא קמא, איסור "לא ילבש" שייך רק במקום שבו יש הכוונה "לשבת בין הנשים" ולפי ר' אליעזר בן יעקב זהו איסור כללי.

נוכל לומר לפי זה שהסמ"ג שכתב שהאיסור הוא רק אם מתכוון "לשבת בין הנשים לניאוף[25]" פוסק את תנא קמא, ולכן היטב מסתמך עליו מהר"י מינץ; שבמקום שאין כוונת ניאוף אין איסור.

אולם הסמ"ג עצמו אינו מאפשר לנו הבנה זאת כיון שהוא כותב במפורש: "הלכה כרבי אליעזר בן יהודה בכל מקום, שמשנתו קב ונקי[26]". אם כן, לכאורה סותרים דברי הסמ"ג זה את זה; מצד אחד פסק שהאיסור קשור בכוונת הניאוף, ומצד שני פסק שהלכה כראב"י שסובר שאין האיסור תלוי בכוונה כלל. על כך מוסיף הסמ"ג הערה אחת: "אלא שמודה ראב"י לתנא קמא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו".

מוכרחים לומר, שלדעת הסמ"ג אין ת"ק וראב"י חולקים במטרת הלבישה, אלא במה כוללת הלבישה; לדעת ת"ק איסור "לא ילבש" כולל אך ורק מלבושים, ולדעת ראב"י כולל גם "תיקונים" (כגון גילוח). אולם שניהם מודים שאין האיסור שייך במקום שאין הכוונה לניאוף, בין לצורך שמחה, בין להגנה מפני מזג האוויר או לכל מטרה אחרת.

הרא"ם (היראים), כפי שראינו, חולק על הסמ"ג בזה, להבנתו חולקים ת"ק וראב"י גם במטרת הלבישה, ומאחר והלכה כראב"י אין זה משנה אם יש כוונת ניאוף או לא.

בהסתמך על הרא"ם, הרבה פוסקים נטו שלא לקבל את פסקיהם של מהר"י מינץ והרמ"א ובראשם הב"ח[27]: "ונראה לפי עניות דעתי שדברי מהר"י מינץ דחויים הם ממה שכתב הרא"ם להדיא שגם במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא[28], אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצווה אינו דומה לעושה כדי להינצל מן הצער. וכן בדין דלינצל מן הצער אי אפשר בעניין אחר, אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה…

וא"כ מה שמשנים בגדיהם בפורים מאישה לאיש ולהיפך, כדי להידמות, ובדברים שהוא לנוי וקישוט, אסור מדאורייתא לר' אליעזר בן יעקב, וכל הפוסקים פוסקים כראב"י[29]

ועוד, הדבר שהוא הרע ביותר הוא, שמכסים פניהם בפרצופים שלא יכירום. ואין עלינו לומר בזה אלא הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואף באיסור דאורייתא אמרינן "הנח[30]", אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו שלא יעברו על איסור לאו ותבוא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד[31]". וכיוצא בזה כתבו הט"ז[32], כנסת הגדולה[33], ר' שמואל אבוהב[34], סידור יעב"ץ[35], של"ה[36], באר הגולה[37], ברכי יוסף[38], עוללות אפרים[39], משנה ברורה[40], דינים והנהגות לחזו"א[41], שו"ת יביע אומר[42],

לעניין התחפשות "מין לשאינו מינו" לילדים קטנים כתב בשו"ת "יחוה דעת" לאסור משום מצוות חינוך[43], והר' מאזוז ב"סנסן ליאיר" כתב להתיר כיון שבכל הנוגע לקטנים יש בידנו קבלת הרב "בית יוסף" שבקטנים יש לסמוך על המקילים בכל מקום[44].

בכל הנוגע לתחפושות חיקוי – "רב פורים"; דעת הר' עובדיה יוסף שיש לבטל מנהג זה משום שעוברים בו על ביזוי תלמידי חכמים ועל איסור הלבנת פנים ("ולא תשא עליו חטא[45]"), ואפילו אם הרב מוחל על כבודו אסור, כיון שיש לחוש לדעת הריב"ש שפסק[46]  שכל מה שאמרו שהרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, היינו דווקא בדבר שאין בו משום בזיון אבל על בזיונו אסור לו למחול[47]. ודעת הר' שלמה גורן להתיר: "מינוי רב פורים בימי הפורים הוא מנהג של ותיקים בכל ישיבות אשכנז, וזה נעשה כדי לשמח את הקהל בעת המשתה והשמחה של פורים. גם בתלמוד מצאנו משחקים מיוחדים לפורים כגון "משוורתא דפורייא" (סנהדרין סד, ב), ויתכן שעל ידי כך מקיימים את ההלכה של "חייב איניש לבסומי". לכן ממנים את רב פורים כדי להדגיש את ההבדל בין רב הפוסק הלכות כל השנה לבין ההלכות המסולפות של פורים, שנפסקות על ידי רב פורים. לכן אין לבטל מנהג זה הכלול במנהגי ישראל[48]".

יש אמנם להעיר על ראייתו של הר' גורן מ"משוורתא דפורייא" שבמשחק זה לא הייתה מעורבת הלבנת פנים כלל[49].

לסיכום, לעניין תחפושות "מין בשאינו מינו" סומכים המתחפשים על דעת הרמ"א וחבריו והאוסרים על דעת הב"ח וחבריו. ולעניין "רב פורים" יש צדדים לכאן ולכאן.

ב

מסכות מפחידות ואונאת דברים

ההשראה לחלק ניכר מהתחפושות והמסכות המצויות כיום בשוק, שאובה מסרטי אימה לסוגיהם. תחפושות אלה נוצרו כדי לעורר תחושות רתיעה או גועל אצל מבוגרים, שיש המוצאים בזה עניין, אולם פחות נוטים לקחת בחשבון את ההשפעה שיש לתחפושות אלו על פעוטות וילדים קטנים. פעוטות, החל מהחצי השנה השנייה לחייהם, מגלים אותות חרדה בחשיפה למראה דמות זרה[50], יתרה מזאת, גם פני הוריו של הילד יהיו זרות עבורו בעת שהן מכוסות, לכן פעוטות יגלו אותו חרדה גם בחשיפה לפני הוריהם אם הן מכוסות במסכה או בצבע. עבור ילדים, בשלב בו אינם מבחינים בין דמיון למציאות, אדם המתחפש לדב, הוא דב, עם כל המשתמע. בעיניהם, אין משמעות לסכין שהיא "כאילו" נעוצה בגולגולת או "לא באמת" עין שניתקת ממקומה, גם אין הבדל, לצורך העניין, אם זרים הם המתחפשים, בני משפחתם או אפילו ילדים אלו בעצמם. כמו כן, לילדים עד סביבות גיל שש לא יועילו הסברים דוגמת: "זה רק מסכה", "זה דוד שלמה", "זה לא אמתי"[51]. כיוצא בזה, אין לחשוב שאם הילד לא ראה סרטים או קרא ספרים על מכשפות הוא לא יפחד כי "הוא בכלל לא יודע מה זה": מחקר מעניין מראה שתחושת החרדה המלווה לחשיפה למסכות מפחידות אינה קשורה בידע כללי מוקדם על המסכה וייצוגה. למעשה, תחושת חרדה זו משותפת אף לקופים ופרימטים אחרים וקשורה כנראה במראה של מסכות אלה המזכיר בעלי חיים טורפים[52]. על פי עובדות אלו, אין כל ספק, ולמרבה הפלא והצער לא דובר בזה ככל בספרות הפסיקה, שחשיפת תחפושות כאלה לפעוטות וילדים אסורה על פי ההלכה. יתרה מזו, שימוש בתחפושות ומסכות מפחידות בכדי "להקפיץ" ולהבהיל אפילו מבוגרים, אסור גם הוא מדיני שמים.

הבהלה או הפחדה של הזולת מופיעה בתלמוד ברשימת הפטורים מדיני אדם והחייבים בדיני שמים[53] וכן פסק הרמב"ם: "המבעית את חברו, אע"פ שחלה מן הפחד, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או נתראה לו באפילה וכיוצא בזה… אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו, או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו, חייב בתשלומין[54]". וכן העתיק דבריו בשולחן ערוך[55]. אולם לא בזה מסתכם העניין שכן חובת שמים זו נאמרת על הבהלה פתאומית וקצרה, אבל המפחיד את חברו או מצערו בדברים (מילים, תנועות הגוף וכיוצא) עובר על לאו דאורייתא של "לא תונו איש את עמיתו[56]" שבאונאת דברים הכתוב מדבר[57]. וכפי שכתב הר' סילבר בספר "משפטי השלום": "כל דיבור או מעשה שהוא מבייש, מעליב, מכאיב, מפחיד, או מצער את חברו, או שיכעיסהו או יבהילהו, הרי הוא בכלל איסור זה[58]".  ובכל דינים הללו אין הבדל בין קטן לגדול[59].

אמנם אינו חייב מדאורייתא אם לא התכוון להפחיד[60], אך שתיים ניתנות להיאמר:

א.      גם אם אינו חייב מדאורייתא פשוט שחייב בדיני שמים. הוי אומר, אין זה אומר שמותר לצער את הזולת כשיש בזה כוונה אחרת ולא בכוונה לצער. חייב בדיני שמים נאמר במקרים אלו משום שמבחינה פורמאלית אין המעשה בכלל איסור התורה (ובמקום ששייך תשלום ממוני אינו מחויב בו), מצד שני סברו חכמים שאין להוציאו מחזקת איסור, לכן שיערו לו את ההגדרה של "דיני שמים". העובדה שאין בית דין יכול (מאחר והוא מוגבל לתחומי האיסור הפורמלי) להוציא ממון או קנס מבעל המעשה אין זה מתיר את המעשה כלל.

קביעה זו הומחשה כמה פעמים בדברי אגדה המפוזרים בתלמוד כאשר המפורסם שבהם הוא עונשו של ר' אליעזר במעשה בתנורו של עכנאי[61] ולרוב פרסומו לא נעתיקו כאן. על פי מעשה אחר רב רחומי איחר לחזור לביתו בשוגג (נמשך בלימודו), לא עברה שעה קלה מרגע שזלגה אשתו דמעה אחת עד שמת[62]. כיוצא בזה מת ר' כהנא משום שר' יוחנן חשב בטעות שר' כהנא מגחך עליו[63]. בכל המעשים הללו וודאי שלא הייתה כל כוונה לצער, ובכל זאת בקשו חכמים להדגיש את חומרת המעשה רק משום שהתוצאה הייתה כזו.

אמנם אלו דוגמאות קיצון, שכן על פיהן גבולות האחריות הפלילית מתרחבות כמעט עד אבסורד, אך הכוונה ברורה; יש להיזהר עד קצה גבול האפשרי מלצער את הזולת שכן אין לשער עד כמה מה שנעשה בתמימות עשוי להוליד כאב גדול לאחר.

ב.      לא פשוט בכלל שאין בשימוש בתחפושות מפחידות איסור דאורייתא שכן מה מטרת המתחפש אם לא להפחיד. נכון שבראש ובראשונה הכוונה היא ליהנות, אך האם ייהנה המתחפש גם במקום שאין מי שיגלה רתיעה או פחד מתחפושות אלו, ספק גדול.

בין אם מדאורייתא ובין אם מדיני שמים, ברור כשמש בצהריים שמסכות ותחפושות מפחידות אסור להשתמש בהן כלל. למעשה בכל הנוגע לילדים קטנים ופעוטות יש להפעיל שיקול דעת בכל תחפושת שמבקשים לעשות שימוש ולא רק בתחפושת מפחידה, מאחר ואלה עשויים לפחד למשל גם מכל מה שמסתיר את הפנים במלואם ואפילו מסכה מחייכת של ליצן. כמו בכל נושא הקשור בילדים, גם בזה, בכל מקרה של ספק, יש להיוועץ עם אנשי מקצוע. למעשה ראוי לאמץ את המלצותיה של נונה להבי, פסיכולוגית חינוכית-יישומית, כפי שפורסמו באתרי גני הילדים ברחבי הארץ[64].

ג

האם יש מקום לחשוב שישנו מועד אחד בשנה שכללי המוסר וההלכה פוסחים עליו? דיון באיסורים שיש מי שכתבו להתירם בפורים:

המחשבה על יום אחד בשנה שבו ניתן לאפשר דרור לתשוקות וליצרים הקפואים והמוצנעים מתוקף חוקים וכללים, על מנת שלא יגדישו סאתם, אינה מחשבה בסתם. יש להרהר בה רבות. בכל מסגרת מחייבת ונוקשה ישנו מועד קצר ל"שחרור לחצים"; לצבא יש "שעת ת"ש" ומסיבות סיום קורסים שבהן הנטייה להעלים עין מחריגות קלות מן הכללים. לבית הספר יש את הטיול השנתי שבו חוקים וכללים מאן דכר שמיה. כך גם בדתות; הקתולים אפשרו למתנצרים בימי הבינים להמשיך ולחוג את פסטיבל האביב הפגאני שנהגו בו (Lupecalia) והלבישו אותו בדמות ימי הכנה לתענית הגדולה (Lent), עם הזמן התחדדה ההבנה שחגיגות אלה הרחיקו לכת והמוסד הכנסייתי השתדל לצמצמו או אף להתנער ממנו לחלוטין[65].  ביהדות נמצא פורים (ולעיתים גם שמחת חתו וכלה) כמועד המתאים ביותר לכך משום חובת הסעודה והשתייה הקבועה בו ממילא. כך התעצב לו פורים כיום שבו התירו כמה וכמה איסורים גמורים. במסגרת זו לא נדון בשאלה העקרונית האם רצוי או ראוי לאפשר יום חריג שבו מוקפאים החוקים (או חלקם) לטובת יישומם בשאר ימות השנה. בשורות הבאות נציע את דעות הפוסקים אודות חוקים ספציפיים שיש שהתירום בפורים.

 

תשלומי נזק בשאינו מתכוון

זה לשון הרמ"א: "ויש אומרים שאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים פטור מלשלם[66]". ובהלכות נזיקין כתב: "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חברו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורים (מרדכי סוף פרק הישן, תוס', רא"ש ואגודה פרק לולב וערבה). מכל מקום, אם נראה לבית דין לעשות סיג וגדר, הרשות בידם[67]".

זהו חידוש גדול שכן כידוע המזיק ממון חברו חייב בתשלומי נזק בין במזיד בין בשוגג ואפילו באונס[68]. חידוש זה מקורו בהבנת רש"י את המשנה במסכת סוכה: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלים אתרוגיהן[69]".  מובנה הפשוט של משנה זו הוא שלאחר פטירתם מן המזבח התינוקות שומטים, כלומר מתירים את אגודת הלולבים, ואוכלים את האתרוגים[70]. אולם רש"י פירוש אחר לו: "הגדולים חוטפים מן התינוקות את אתרוגיהם ואוכלים אותם". ומוסיף רש"י: "ואין בדבר משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה[71]". התוספות מסיקים מכך ש"יש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהם פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן[72]". וכן הסכים לזה המרדכי[73]. אולם סוף דבריהם של התוספות: "ועוד יש לומר דמתניתין לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידם של תינוקות", מעלה את הסברה שאינם מקבלים זאת הלכה למעשה. וזוהי ממש דעת הרא"ש שכתב: "ונראה לי דמתניתין לא איירי כלל שחטפו הגדולים…[74]". וכן כתב הרא"ש בתשובותיו[75] וכן פסק בנו בטורים[76]. אולם הרמ"א כאמור, מקבל את דעת המרדכי להלכה שיש הבדל בין שוגג ואנוס המזיק (שחייב בתשלומי נזק) לבין המזיק מתוך שמחה (שפטור)[77]. לכאורה רעיון זה קשה להלמו, ניתן אולי  להציע סברא שהמשתתפים במשחקים אלו עושים זאת מתוך הסכמה והבנה שבעל פה, שהם עשויים להינזק ומוחלים על כך מראש. אלא שאם כך, נראה שאין ללמוד מזה לפורים שכן פשוט שהמסבים לסעודה או המהלכים ברחובה של עיר בפורים, אינם מגלים את הסכמתם בזה להינזק על ידי השיכורים. ואכן, פסיקה זו נראתה מקילה מאוד אפילו בעיני הפוסקים האשכנזים (שעל פי רוב מקבלים את הנהגותיו) שבאו אחריו, ולכן הם בדרך כלל נטו לצמצם את פסיקתו או אף לדחותה לגמרי:

לדעת ה"מגן אברהם" כל הפטור על תשלום נזיקין הוא רק במקרה שההיזק נעשה בלא כוונה (כגון מתוך שכרות ובלי משים)[78].

המהרש"ל דוחה לחלוטין את הרמ"א בזה ופסק: "השיכור אפילו הגיע יותר משכרותו של לוט, מ"מ חייב בתשלומין על כל הזיקות, שאם לא כן לא שבקת חיי, שכל שונא ישתה וישתכר על חברו להזיקו ויפטור, ואפילו בפורים שמחויב להשתכר, מ"מ אין כוונת רבותינו שישתגע[79]".

ערוך השולחן סובר שכיום שאין משחקים בדהרות סוסים זה מול זה אין לסמוך עוד על היתרו של הרמ"א בזה: "ועכשיו אין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבוא להיזק, ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם[80]".

בהגהות הגר"ב פרנקל מביא בשם הב"ח (לא מופיע במקומו) שיש חילוק בין היזק קטן שמוחל עליו הניזק לבין היזק גדול שאינו מוחל עליו[81].

הרב מנחם מנדל שניאורסון כתב: " אפילו השקלא וטריא שבפוסקים, אודות אדם שהזיק לחברו בימי הפורים, אינה אלא כאשר היה במצב של "עד דלא ידע" על פי הוראת והיתר התורה, ואפילו במקרה כזה, לא קיימת השאלה שחייב לבקש מחילה וסליחה וכפרה, והשאלה אינה אלא בנוגע לעונש בידי אדם, בנוגע לאופן התשלום וכ"ו[82]"

 

שעטנז

היהודים לא רק אימצו את מנהג ההתחפשות מן הגויים אלא אף שאלו או שכרו מהם את התלבושות עצמם עבור פורים ויתר ימי השמחה שהתחפשו בהם[83]. תופעה זו עוררה דיון בקרב הרבנים על בגדים אלה מצד איסורי כלאים, כיון שחלקם היו בוודאי כלאים גמור.

במקרה זה נראה שהניסיונות ליישב את המנהג ללבוש כלאים נעשו למפרע כאשר הרבנים ידעו שגם אם יצאו ב"קול קורא" שהדבר אסור, תהיה זו גזירה שאין מי שיעמוד בה. במקום זה, בקשו הרבנים למצוא טצדקי ליישב הנוהג ולא להרבות עבריינים בישראל.

הבסיס להיתר היה, שאם אנו מקבלים את דעת מהר"י מינץ שאין איסור דאורייתא של "לא ילבש" שייך במקום שמחה, כך הדין גם באיסור כלאים וכל שכן בכלאים דרבנן[84].

אולם מעת שהחלו היהודים לתפור לעצמם תחפושות שבו לאסור לבישת כלאים בפורים וכך מוסכם היום על רוב ככל הפוסקים[85].

גזל

היו שהתירו מעשה גזל בפורים ואפילו שלא מתוך שכרות. וכך כתוב בשו"ת תרומת הדשן: "כל מאכל שחוטפין הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים, משעת קריאת המגילה עד לילה של סעודת פורים שהם ב' לילות ויום אחד, אין בהם משום גזל ואין להזמינם לבית דין על ככה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי ז' טובי העיר (פרנסי הקהילה)[86]", וכן פסק הרמ"א[87].

כנגדם כתב ר' יוסף קארו בבית יוסף: "כל זה לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך, אבל אנו שלא נהגנו כן, אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לעניין זה[88]".

בדומה לזה כתב "השתילי זיתים": "מה שנהגו הבחורים לחטוף מאכל זה מזה, אנו לא נהגנו כן, ואין חילוק בשטות בין פורים לשאר ימים, וכן פסק ב"י, וכל שכן להזיק אחד את חברו, ואומר אני שאין זה אלא נאצה לפני השי"ת ולא שמחה[89]".

היו אמנם שלא אסרו מן הדין אלא מדברי חסידות. וכך כתב השל"ה: "לאו משנת חסידים הוא ושומר נפשו ירחק מזה לחטוף מחברו שלא ברשותו, כי זהו שמחת הוללות[90]". והסכים לזה במשנה ברורה[91].


[1] נזכר לראשונה בשנת 1904 בספרו של משה הענך בערשטיין: פתגמים מחוכמים ושיחתן של תלמידי חכמים, לונדון, תרס"ד, עמוד 124.

[2] תוס', פסחים נ"א א', ד"ה אי אתה.

[3] מלאכת אסיפת מקורות מדרשיים והלכתיים בזה עשה הרב גדליה אוברלנדר במבוא לספרו: מנהג אבותינו בידינו. ור' עוד "מאמר י"ח" מאת הרב שלמה טולידנו, בתוך: דברי שלום ואמת חלק א', שו"ת מנחת אברהם חו"מ סי' ל' ושו"ת תבואות שמ"ש או"ח סי' נ"ו.

[4] על רב זה ר': י"נ אפשטיין, מחקרים בספרות התלמודית ובלשונות שמיות, א', תשד"ם, פרק כ"ד, כל "ספר המשכיל" ר' ישראל מ' תא-שמע, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך א' אשכנז, פרק עשירי.

[5] חלק ההלכות, עמוד עו אות מ', ינוקוביץ', ירושלים תשס"ד.

[6] מתוך: מנהגי ישראל, שפרבר, חלק ו' עמוד רד.

[7] תשובות מהר"י מינץ, סי' טז. למעשה אין ספר תשובות מהר"י מינץ בפני עצמו אלא כנספח לתשובות מהר"ם מפאדובה.

[8] מקורות אלו נאספו ע"י החוקרים והמאספים: אלימלך הורוביץ, ונהפוך הוא: יהודים מול שונאיהם בחגיגות הפורים, ציון, נט תשנ"ד. ז' הנגבי, מנהגי פורים בהלכה ובאומנות, בתוך: ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תשנ"ח, ו, עמ' קצב-רה, וכן שם, ז, ירושלים תשס"ג, עמ' תמ-תמא. גדליה אוברלנדר, מנהג אבותינו בידינו, מאנסי ניו-יורק, תשס"ט, עמ' רכו-רלז.

[9] לרשימה מקיפה ר': מנהג אבותינו בידנו, עמ' רל-רלב.

[10] אליה רבה, סי' תרצ"ו אות טו.

[11] שם.

[12] מהר"ם חגיז, אלה המצוות, מצווה תקמ"ג.

[13] ילקוט מעם לועז, אסתר, רסז. קצות השולחן, חלק ג', פורים, אות ה'.

[14] סנסן ליאיר, חלק התשובות, סי' י"ב.

[15] סי' תרצ"ו סעי' ח'.

[16] סוף סי' תרצ"ו.

[17] ג' ת"ק.

[18] נדרים, מ"ט ע"ב.

[19] כגון האיסור ללקט שיערות לבנות מן השחורות (רמב"ם, ע"ז, פי"ב ה"י).

[20] לא תעשה, מצווה ס'.

[21] מעניין, שכך הבינו החוקרים, דהיינו, שפשוטו של מקרא אינו אוסר לבישת כלי גבר משום או לשם ניאוף אלא למשל מחשש טומאה. ר', מנחם הרן, צורת האפוד במקורות המקראיים, בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 16.

[22] מילים אלו אינן בכת"י פריז 1309, ומורגש שהן תוספת. ואכן בביאור "תועפות ראם" לספר היראים כתב, שלפי כת"י זה אין כל כך קושיא מספר היראים על הר"י מינץ, כיון שאפשר שלשמחה של מצווה, כגון פורים ושמחת חתן וכלה היה הרא"ם מתיר.

[23] סימן שפ"ה, שפ"ו, וורשה תרצ"א.

[24] נזיר, נ"ט ע"א.

[25] שם.

[26] גיטין ס"ז ע"א.

[27] יו"ד, קפ"ב ה'.

[28] ר' הערה 22.

[29] כאמור, דעת הסמ"ג שמודה ראב"י לת"ק בפשוטו של מקרא.

[30] הר' שמואל אבוהב אינו מסכים בזה לב"ח וסובר שבדאורייתא לא אומרים "הנח" ולכן אין לומר "הנח" במקרה זה (הערה 34).

[31] נראה שהסכים לזה גם הש"ך שהפנה לדברי ב"ח אלה.

[32] יו"ד, קפב ד'.

[33] או"ח, תרצ"ו.

[34] ספר הזכרונות, זכרון שני, פרק שני, ירושלים תשס"א, עמ' סא.

[35] סדר פורים.

[36] מסכת מגילה, סוף עניין פורים.

[37] קפב ה'.

[38] או"ח תרצ"ו י"ג; יו"ד קפב ג'.

[39] מאמר שט, ירושלים תשנ"א, חלק א' עמ' שעה.

[40] תרצ"ו סעי' ח' אות ל'.

[41] כא, י'.

[42] יו"ד, ה, י"ד, ג.

[43] חלק ה' סי' נ'.

[44] (מהדורת תשע"ד) חלק התשובות, סי' י"ב, הערה 3.

[45] ויקרא יט, יז.

[46] רכ.

[47] יחוה דעת, שם.

[48] שו"ת תרומת הגורן, או"ח סי' קמ"א.

[49] ר' רש"י סנהדרין סד ע"ב, ד"ה רבא אמר.

[50] Greenberg, D. J., Hillman, D., & Grice, D. (1973). Infant and stranger variables related to stranger anxiety in the first year of life, Development Psychology, (Vol. 9, No. 2, 207-212).

[51] מקורות והרחבה: Freedman, D. J., (1961). The Infant's Fear of Strangers and The Flight Response, Child Psychol. Psychiat, (242-248).

Flavell, J. H., Miller, P. H., & Miller, S. A., Cognitive Development, Prentice Hall, Englewood Cliffs, New Jersey.

[52] Sinnott, J. M., Speaker, H. A., Powell, L. A., & Mosteller, K. W., (2012). Perception of Scary Halloween masks by zoo animal and humans, International Journal of Comparative Psychology, (81-96).

[53] בבא קמא, נו ע"א.

[54] חובל ומזיק, פ"ב, ה"ז.

[55] חו"מ סי' תכ סעי' לב.

[56] ויקרא כה, יז'.

[57] בבא מציעא, נח ע"ב.

[58] פרק ז' סימן ז'.

[59] פשוט, כפי שחייבים על בושתו של קטן (רמב"ם חובל ומזיק, פ"ג ה"ג) ור' רמב"ם, דעות פרק ו' ה"ח.

[60] שו"ע חו"מ סימן רכח סעי' ה'.

[61] בבא מציעא, נט ע"ב.

[62] כתובות, סב ע"ב.

[63] ב"ק קיז ע"א.

[64] למשל http://bit.ly/1llwUEH.

[65] במאה ה-18 תיקן בנדיקטוס הארבעה-עשר Forty Hours' Devotion דווקא בימי החגיגות כדי לעודד לרצינות וכובד ראש ("Quinquagesima". Catholic Encyclopedia).

[66] תרצ"ה ב'.

[67] סי' שעח סעי' ט'.

[68] "לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון" (ב"ק, כו ע"ב. חו"מ, שע"ח א').

[69] פרק ד' משנה ז'.

[70] ח' אלבק, שם. רמב"ם בפירוש המשנה שם. ברטנורה שם.

[71] סוכה, מ"ו ע"ב ד"ה מיד התינוקות, בשילוב שם מ"ה ע"א ד"ה ואוכלין.

[72] שם, מ"ה ע"א ד"ה מיד.

[73] סי' תשמ"ג.

[74] על הגמרא שם. שלא כמו שכתב בקיצור פסקי הרא"ש. ור' שו"ת בית דוד או"ח סי' תצד.

[75] כלל קא סי' ה.

[76] חו"מ שעח.

[77] ובדרכי משה מביא שכך פסקו גם האגודה ומהרא"י (חו"מ, שעח ה').

[78] שם ח'. וכ"כ הלבוש (שם), א"ר (שם טו), מ"ב (יד).

[79] ים של שלמה, ב"ק פרק ג' סי' ג'.

[80] תרצ"ה י.

[81] וכ"כ במ"ב (שם יג').

[82] תורת מנחם, תשד"ם ח"ב, עמ' 1179.

[83] מן הסברא. ניתן ללמוד זאת גם מדברי הרמ"א בדרכי משה שאחר שהביא ההיתר אודות תחפושות "מין לשאינו מינו" כתב: "ואפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאיים…" (סוף סי' תרצ"ו). אחר כך ראיתי שכך מעיד בפירוש  ר' שמואל אבוהב: "ודבר פשוט הוא שהבא ללבוש בגד כלאים ביום פורים… לא יטריח עצמו לשאול לחכם על זה, כאשר הוא ידוע למי שראה שנוהגים בכך, שעל הרוב זה הולך אצל גוי ושואל ממנו בגד אחד, וזה הולך אצל גוי ושואל ממנו בגד אחר, וכן על זה הדרך, ולובשים אותם ומתחפשים בהם, ורובם ככולם יש בהם כלאים…" (ספר הזיכרונות, זיכרון שני פרק שני).

[84] הרמ"א, דרכי משה שם.

[85] ב"ח, ט"ז, א"ר, באר הגולה, מ"ב (כולם בסי' תרצ"ו).

[86] קי.

[87] תרצ"ו ח.

[88] תרצ"ה ב.

[89] שם יא.

[90] מסכת מגילה, סוף עניין פורים.

[91] תרצ"ו אות לא.

קישור קבוע למאמר הזה: http://forum.he.emorproject.org/?p=85

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתם יכולים להשתמש באפשרויות ותגי ה-HTMLהבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>