«

»

הדפס פוסט זה

נשים במצוות תלמוד תורה שבעל פה ובפסיקת הלכה

- שאלה -

א. האם מותר ללמד תורה שבעל פה (ובכלל זה גמרא) לנשים? שכן רבי אליעזר אומר: כל המלמד ביתו תורה [כאילו] מלמדה תפלות (סוטה סא עמוד ב).

ב. האם מותר לאישה לפסוק ולהורות הלכה למעשה?

- תשובה - 

א. מן המקורות שלהלן עולה כי מותר ללמד תורה שבעל פה (ובכלל זה גמרא) לנשים.

ב. להלן מובאת תשובה (כמעט במלואה) מאת הרב אברהם חממי אשר ממנה עולה כי מותר לאישה (אשר הוכשרה לכך – וכפי הנדרש מגבר) להורות ולפסוק הלכה לרבים (לגברים ונשים כאחד).

מצוות תלמוד תורה לנשים

לכל לראש [ראשית] – "הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן, כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם, כל מ"ע שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים"- ריבוי גדול דהלכות התורה.

[אבל] יש להוסיף בזה – גם בנוגע להלכות שאין צריכות להן ולכל עניני התורה:

אשה שלומדת עניין בתורה גם בהלכות שאין צריכות לה – "יש לה שכר", ומברכת ברכת התורה גם על לימוד הלכות שאין צריכות לה. וזה ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת" וכיו"ב –הנה [יש לומר]:

לכל ראש [ראשית] – מצינו בדברי ימי ישראל שכמה וכמה נשים צדקניות היו בקיאות ולמדניות גדולות בתושבע"פ, החל מזמן התנאים, וכן בדורות שלאח"ז, וכמסופר גם בזיכרונות דכ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד הרבניות במשפחתו של רבינו הזקן.

ועוד ועיקר – שבדורות האחרונים ניתוסף גם בנוגע לכל נשי ובנות ישראל (ולא רק יחידי סגולה שלמדו בעצמן כראוי ונתברר שיצאו מכלל רוב הנשים שאין דעתן מכוונת. ראה פרישה לטור יו"ד סימן רמו סעיף טו[1]).

ובהקדים בנוגע לעין דוגמתו – שבדורות שלפנינו לא היו מוסדות חינוך לבנות, ונתחנכו ברוח ישראל סבא בבתיהן, שכל בת קיבלה מאמה ומזקנתה כו', ואעפ"כ, בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות חינוך לבנות, בראותם שזהו צורך הזמן, דכיון שבלאו הכי יוצאות מבתיהן ומקבלות השפעה מבחוץ כו', בהכרח לייסד עבורן מוסדות חינוך שבהם יקבלו חינוך הכשר ועד לחינוך על טהרת הקודש. ומזה מובן גם בנודע ללימוד תושבע"פ (נוסף על ההלכות המצריכות להן) שכיוון שבלאה"כ לומדות הנשים והבנות לימודים שונים של ידם "נכנס בהם ערמומיות [=התפתחות החושים והכשרונות]", הרי, לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ, אלא יתרה מזה, ע"פ טעם הלכה זו עצמה – צריך ללמדם ההלכות, ועד לשקו"ט שבתורה, שמטבע האדם (איש או אישה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעי"ז תהי' אצלן התפתחות החושים והכישרונות ("ערמומיות") ברוח תורתנו הקדושה.

ומעשה רב- בהסכמת גדולי ישראל – -שבמוסדות חינוך דבנות – לומדים (נוסף על ההלכות הצריכות להן) גם עוד עניני תורה, כנ"ל, וטוב ונכון שיוסיפו כהנה וכהנה.

(ו)במה שכתב שספק אצלו במה שלומד עם נערה בת יא שנה, גמרא.

[תשובה:] אם רק בקל הוא [אם זה לא דבר קשה] יש לסדר ללמוד סוגיות כאלו שיש להם שייכות לעניינים של פועל [הלכה למעשה], שאז הרי נכנס זה בסוג הלימודים לנשים, כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן סוף פרק א', עיי"ש. ומסכתות כאלו וסוגיות רבות במספר, ובפרט שהרי היא סמוכה לקבלת עול מצוות בת שתים עשרה שנה.

(הרב מנחם מנדל שניאורסון, שלחן מנחם, חלק ד' סימן עה).

 

אבל בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה למה יגרעו דברי תורה? ולכן, בנות הרוצות ללמוד תורה שבעל פה בבתי ספר תיכוניים, שעצם לימודן שם מוכיח על בגרות שכלית ורצון ללימוד וידע, מותר ללמדן תורה, שהיא סם-חיים לעוסקים בה, וקיום מצוותיו, שנועדו "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה".

(שו"ת עשה לך רב, חלק ב', סימן נ"ב).

 

פעם אחת נסעתי יחד עם הרב (סולובייצ'יק), זצ"ל, מבוסטון לישיבה (בניו יורק)… וסיפר לי הרב, שאפילו אם היה אסור מן התורה ללמד תורה שבעל פה לנשים, היום, בתקופה שנשים שוות לאנשים הן באקדמיה, והן במדיניות, והנשים לא יסכימו להתנהג לפי התורה אם העניין לא יהיה מובן להן ממקורו במקרא ובגמרא, מוכרחים אנו להתיר להן ללמוד תורה שבעל פה. סוף הדבר, כמו שהרמב"ם בעיתו מזכיר בהקדמתו למשנה תורה שלו, שרבנו הקדוש תיקן כתיבת המשנה והתורה שבעל פה בכתב "כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל", כן תקן רבנו יוסף דוב הלוי זצ"ל שאנו מחויבים ללמד תורה שבעל פה לנשים. הרב המשיך לבאר לי שבימים הקדמונים, נערה רק הצטרכה להסתכל בהתנהגות האם במטבח ובבית בכל יום ובשבת ובפסח לדעת איך להתנהג לפי התורה, הלכה למעשה. היום, הסביר הרב, יש בעיות מסובכות המופיעות בכל יום בעולם הטכני שלנו, ואם בנות לא ילמדו יסודות התורה מן החומש ומן הגמרא עם פרושי הראשונים, אז ח"ו תפסיק היהדות האמתית שלנו. הגענו לזמן ש"נשים באות לשמע", ואז יתגשם ויתקיים סוף הפסוק (הכתוב בפרשת הקהל) – "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

(הדרום, אלול תשנ"ח, עמודים סה-סו)[2].

והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאושרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של "בית יעקב" היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו. ושורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפליה זו שעושים בין הבנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגע האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זיכוה בזיכיון האמנציפציה, כביכול…

אמנם לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהיגים דתיים לשיקולים הגיוניים ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן עפ"י רגשות הלב בלבד, והלב היהודי, הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי, עליהם יש להמליץ מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה גיטין פ"ה, מ"ח: ואלו דברים אמרו מפני דברי שלום וכו', יעי"ש.

(שו"ת שרידי אש, חלק ג', סימן צ"ג).

והמתחסדים לאסור להן תורה שבעל פה כמדור דור לעניות דעתי הוי חסידות של שטות.

(שו"ת בני בנים, חלק ג', סוף סימן י"ב).

פסיקת הלכה

שאלה: האם מותר לאשה חכמה להורות ולפסוק הלכה למעשה?

תשובה: מפורסם ומקובל אצל כל יודעי דת ודין, כי האישה חוץ לארבע אמות של הוראה ופסיקה. וכך דרשו חכמי התלמוד ביומא (דף סו עמוד ב) על פי הפסוק (שמות לה, כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו "אין חכמה לאשה אלא בפלך". ולשון הירושלמי בסוטה (פ"ג ה"ד) אין חכמתה של אשה אלא בפילכה. ושם נאמר: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. ובמדבר רבה (פרשה י,ה) איתא, הנשים אינן בנות הוראה, ואין לסמוך על דבריהן. ובמדרש שוחר טוב (מזמור כב) נאמר חשיך דרא דאיתתא דבריתא, והכי איתא בזוה"ק (ויקרא דף יט ע"ב) עיי"ש.

וכתב הרב תורה-תמימה (שמות שם אות טו) והנפקא מינה בזה שאין חכמה לאשה אלא בפלך הוא, שאין מוסרין דברי תורה הצריכים עיון לנשים, מפני שדעתן קלה וחכמתן ארעית, ואינן יכולות לעמוד על חקר דבר עיוני, וע"י כך אפשר שתצאנה הרבה שגגות וטעויות.

מאידך גיסא, מצינו בגמרא נידה (דף מה עמוד ב) שדרשו חז"ל על הפסוק "ויבן… את הצלע" (בראשית ב, כב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש. הרי שבינת האישה גדולה יותר משל האיש. על בינה זו מהי, ואיך מתיישב מאמר זה, עם מה שאמרו חז"ל נשים שדעתן קלות, עיין חת"ס בחידושיו בנידה (שם), וע"ע בתורה תמימה בראשית (ב, אות מח), דברים (יא, אות מח) ואכמ"ל.

ואמנם עם כל זה, מצאנו ראינו רבות בנות עשו חיל בחכמה ובינה גם בהוראה לרבים, ואף לדון ולשפוט. וישנן אגדות בתלמוד ובספרות ההלכה עובדות על נשים חכמות. וכדאיתא בגמרא בבא בתרא (קיט עמוד ב) תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. ועוד כהנה וכדלקמן. ואף בכמה מקומות נפסקה הלכה כמותן, או שהורו הלכה לרבים, שפטו ודנו.

במאמרנו זה ננסה להוכיח בעזר החונן לאדם דעת כפי קוצר בינתנו, כי אשה חכמה הראויה להוראה, וקדמה יראתה לחכמתה, והוסמכה לכך על ידי רבנן יושבי על מדין, רשאית להורות הלכה למעשה ככל מורה הוראה בישראל. וזה החלי בעזר קוני:

א.    אבן יסוד לדין זה, היא דבורה הנביאה. מקרא מלא מעיד על דבורה: היא שפטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד, ד) ובספר החינוך (מצוה עז) כתב בשם מקצת המפרשים, דנשים כשרות לדון וראייתם מפסוק זה, ואע"פ שפסולה להעיד, כשרה לדון. וכ"ד הריטב"א בחידושיו לקידושין (לה ע"א) ועיי"ש שכתב, דלא תקשי ההיא דתנן בנדה (מט ע"ב) כל הכשר להעיד כשר לדון ולא ממעטינן מינה נשים, מקרא מלא דבר הכתוב והיא שפטה את ישראל עכ"ל. וכך דעת הרשב"א בחידושיו לבבא קמא (טו ע"א) לחד תירוצא. ויסוד דבריהם בנוי על חד שינויא דהתוס' בבא קמא (שם ד"ה אשר) ובנדה (נ ע"א ד"ה על הכשר) יעו"ש. ונתבארו עוד תירוצים בזה, בתוס' יבמות (מה ע"ב תד"ה מי) ובגיטין (פח ע"ב תד"ה ולא לפני). ויש לכאורה להביא כעין הראיה, שדבורה הייתה דיינת ממ"ש בזוה"ק (ויקרא דף יט ע"ב) על דבורה "ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא". משמע שבמציאות הייתה ממלאת תפקיד דיין, רק שחסרון הוא לדור שאשה ממלאת תפקיד זה. ואחד מתירוצי התוס' על דבורה דהא פסולה לדון כתבו, שהייתה דבורה מלמדת להם הדינים. או כלשון הרא"ש (ר"פ שבועת העדות), מלמדת דייני ישראל. ותירוץ זה אמצוהו להלכה מגדולי הפוסקים, הברכ"י (חו"מ סי' ז אות יב) כתב בזה"ל: אף דאשה פסולה לדון, מ"מ אשה חכמה, יכולה להורות הוראה. וכן מתבאר מהתוס' לחד שינויא, דדבורה הייתה מלמדת להם דינים. וכן תראה בספר החינוך דבסי' פג דאשה פסולה לדון, ובסי' קנב בעניין שתוי כתב וז"ל: ומניעה ההורייה וכו' וכן באשה חכמה הראויה להורות וכו', עכ"ל הברכ"י. הרי שפתיו ברור מללו, דאשה חכמה רשאית להורות, ובנה יסודותיו ע"פ תירוץ התוס' וספר החינוך הנ"ל. והעתיקו להלכה הרב פתחי תשובה (חו"מ שם ס"ק ה). וכך פסק בספר הלכות נשים (שטיינברג פכ"א סעיף ב) ללא חולק.

ב.      על חלדה הנביאה נאמר במלכים (ב, כב, יד) "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם… אל חלדה הנביאה…  והיא ישבת בירושלם במשנה וידברו אליה" ע"כ. (כ"ה גם בדברי הימים ב, לד כב). פירושים שונים נאמרו ל"משנה" האמור בפסוק זה. עיין פרש"י ורד"ק, וכלי יקר לר"ש לנייאדו, ועוד. וכידוע, לפי מסורת חז"ל במגלה (ג ע"א) תרגום של נביאים, יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי. ותרגם יב"ע שם: והיא יתבא בבית אולפנא ומלילו עמה ע"כ. וכ"פ הרלב"ג והרד"ק (שם) כתרגומו. ובספר השרשים שורש שנה וז"ל: במשנה, ר"ל בבית המדרש. וכן תרגם יונתן בבית אולפנא עכ"ל. גם בדבה"י (שם) פירש הרד"ק: במשנה, בבית המדרש. וכן ואת משנה התורה, למוד התורה עכ"ל. ומה לחלדה בבית אולפנא לפי תרגום יב"ע וביאור הרד"ק והרלב"ג, והלא מקום משכנם של נשים הוא בירכתי ביתם ככתוב "כל כבודה בת מלך פנימה". ומצאתי בפרש"י תוספת בזה"ל: הייתה לומדה התורה שבעל פה לזקנים שבדור, והיא היא המשנה. עוד הוסיפו בפרש"י בזה"ל: במשנה – מאלה הדברים עד לעיני כל ישראל. וכן כל הדברים הנכפלים בתורה, דרשה ברבים. וגילתה העונשים והגלויות הנכפלים לעוברים על סודי ורמזי התורה. עכ"ל. הרי עולה ברור לפי פרושים אלו, כי חלדה הייתה נושאת תפקיד מרכזי וחשוב בבית אולפנא, מלמדת תורה שבע"פ לזקני הדור, דורשת בתורה ומגלה עונשים לעוברי התורה כיאה ונאה לכל ת"ח. ובחפישה מצאתי את שאהבה נפשי. בספר יפה ללב (ח"ג יו"ד סי' רמו סי"ט) העיר על מה שכתב הרמ"א בהגהה (שם ס"ו) ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה. וז"ל: היינו בתורת חיוב, אמנם אם פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ללמד מרצונה, רשאית, ותהי משכורתה שלמה הראוי לעצמה. וכאשר מצאתי בספר מצודות הנ"מ שנת התו"ר בתוך פרש"י במלכים (וכנ"ל) עכ"ד הרב יפה ללב. הרי שלמד הוא מדברי הגה דר"ע וסוד מישרים, כי רשאית היא ללמד בנה תורה.  ולענ"ד, יתרה מזו נלמד מדבריהם, אף להורות הוראה לרבים. כי מה עושים בבית אולפנא [=בית המדרש], אם לא ללמוד וללמד, ולהורות את הדרך ואת המעשה אשר יעשון ישראל. (כיוצ"ב תרגם יב"ע, שופטים ה' כד הכתוב ביעל "מנשים באהל תבורך" – מנשיא דמשמשין בבית מדרשין תתברך. ועיי"ש פירוש רלב"ג).

ג.      כיוצא בזה כתוב במיכה (ו,ד) "ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים". ותרגם יונתן בן עוזיאל: ושלחתיך קדמך… משה לאלפא מסירת דינין, אהרון לכפרא על עמא, ומרים לאוראה לנשיא. ועיין ראב"ע שם.  וכתב הרב יפה ללב (ח"ז חו"מ סי' ז אות ב) לדייק מתרגום יב"ע, דשמע מינה שהייתה דנה. וקשה לפי"ז, דהא אנן קיי"ל דאשה פסולה לדון. ותירץ דמרים יש תרתי לטיבותא, הייתה נביאה כדמתרגם, ועוד ה"ן בה דהיה לנשים דוקא כדמתרגם. א"נ היתה מלמדת הוראת הדינין לנשים מדיני או"ה, היותה אשה חכמה אליבא דכולי עלמא עכ"ל. והעולה מדבריו מתירוץ בתרא, דאשה חכמה המוסמכת על פי רבנן, והיינו אליבא דכולי עלמא דקאמר, רשאית להורות הלכה לנשים. ומצאתי סייעתא לדבריו מספרי זוטא, על הפסוק הנאמר במרים "ויאכל חצי בשרו" (במדבר יב, יב) וז"ל: מגיד (שהיא חציינו היית) שהיא הייתה מלמדת נשים ואנחנו מלמדין את האנשים עכ"ל. וכ"ה בילקוט שמעוני. ובמדרש 'אשת חיל' משנת הרע"ב לפ"ג לאחת מחכמי תימן רבי משה בירב יוסף אלבלידה זצ"ל על הפסוק במשלי (לא, טז) "זממה שדה ותקחו" איתא: זו יוכבד בת לוי שילדה אהרון ומרים ומשה. משה הוריד תורה ומצות וחוקים ומשפטים לישראל. ואהרן עצר המגפה… ומרים הור(ת)ה לנשים טמאות וטהרות ודם נדה וזה עכ"ל. ושם (עמ' 213) עה"פ "חגרה בעז מתניה" (לא, טז) איתא: זו מרים שהייתה מתחזקת בטהרות ומלמדת לכל נשי ישראל ומורה להם דקדוקי נשים בטמאות ובטהרות… עכ"ל מדרש אשת חיל.

ד.     על הפסוק "עשיתי לי… שדה ושדות" (קהלת ב, ח). נאמר בקהלת רבה (פרשה ב) "דיינין זכרים ודיינות נקבות". ובחידושי הרד"ל (שם אות ב) כתב וז"ל: ודיינות נקבות לאו דווקא, דאשה פסולה לדון, אלא שופטת להשגיח שלא ישלטו הנשים בעולתה איש לרעותה את ידה. ובילקוט הגירסא דינין זכרים ודינין נקבות, אפשר הוא כמו דיני. ופירושו, דינין השייכים לאיש או לאשה לבדן. עכ"ל הרד"ל.

ואחר הס"ר אינו צריך לכל זה, דפשט לשון המדרש רבה והילקוט, דיינים ודיינות ממש. ומה דקשיא ליה דאשה פסולה לדון, לאו מילתא פסיקתא היא. דהא מבואר לעיל (אות א), דכמה רבוותא מן קמאי ס"ל דנשים כשרות לדון. או יתבאר ע"פ מ"ש הרב יפה ללב (ח"ז חו"מ סי' ז אותה ב) דמינה שלמה נשים חכמות, והורו הלכות השייכות לנשים. ועפי"ז מיושב גם מה שתמה הר"י קפאח (ב'כתבים' כרך א עמ' 108) אותן דיינות ושופטות אשר מינה המלך שלמה, למה ולמי דנו עיי"ש. גם באורח משפט (אנאליק, חו"מ סי' ז ס"ד) הבין, דדיינות האמור במדרש קהלת רבה דיינות נקבות ממש קאמר, אלא דעל הקושיה, איך כשרות לדון תירץ ע"פ דברי התוס', דע"פ הקבלה הייתה שהתרצו לזה.

ה.    מן הנשים המפורסמות בחכמתן היא ברוריה, בתו של התנא רבי חנניה בן תרדיון ואשת רבי מאיר. שהגמרא בפסחים (סב ע"ב) מספרת לנו גדולתא "דתניא [שהייתה שונה, מלמדת] תלת מאה שמעתתא ביומא דסתוא, מתלת מאה רבוותא". ואשכחן בתוספתא כלים (ב"מ פ"א ה"ג) קלוסטרא רבי טרפון מטמא וחמים מטהרין, וברוריה אומרת שומטה מן הפתח זה, ותולה בחבירו בשבת. וכשנאמרו דברים לפני רבי יהושוע, אמר יפה אמרה ברוריה. ומחלוקת זו שנויה במשנה כלים (פ"א מ"ד) עיי"ש. אלא דלא הוזכרה שם ברוריה אלא רבי יהושע אומר שומטה מפתח זה, ותולה בחבירו בשבת ע"כ. הרי שדברי יהושע במשנה, הם דברי ברוריה בתוספתא. וראה מה שכתב החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' ד) אודות ברוריה. וכיוצ"ב מבואר עוד בתוספתא כלים (ב"ק פ"ד ה"ט) הטיחו ונטמא, מאימתי טהרתו. אמר רבי חלפתא איש כפר חנניא, שאלתי את שמעון בן חנניא ששאל את בנו של רבי חנינה בן תורדיון, ואמר משיסיענו ממקומו, ובתו אומרת משיפשטו את חלוקו, וכשנאמרו דברים לפני רבי יהודה בן בבא, אמר יפה אמרה בתו מהוא (מבנו -בגירסה אחרת) עכ"ל. וכתב הרב ישועה הלוי הליכות עולם (כללי התלמוד סוף שער שלישי), מצינו אשה חולקת עם התנאים בדין, תוספתא כלים ב"מ פ"א. וכן בתוספתא דכלים פ"ד, מצינו בתוספתא של רבי חנינא בן תרדיון חולקת עם אביה והלכה כדבריה עכ"ל. הא קמן דלפי הרב הליכות עולם, פסקינן הלכתא כאשה חכמה. ולא אכחד, כי בהגהות יד שאול (על משנה דכלים הנ"ל) כתב לפקפק על דברי הרב הליכות עולם, אך יש לעיין בדבריו.

עוד מצאתי במדרש תנחומא (תזריע אות ו) ז"ל: מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו, בקש לצאת לחו"ל. קרא לאשתו אמר לה, בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה לי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו, תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, שיהא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך. לא כ"ש שיזמן לך הקב"ה פרנסה , לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ. עכ"ל מדרש תנחומא.

ולענ"ד אינה ראיה על פסיקת נשים במראות נגעים כי יתכן ולימדה, אך למעשה לא מבואר שהורתה בנגעים. ואדרבה ממה שמנעתו לצאת, מוכח שלא עסקה בהוראת נגעים. והערתי על כך, לאופקי ממה שראיתי לחכם אחד חובר חבר, שכתב ללמוד ממדרש זה, שאשת כהן פסקה במראות נגעים.

ו.       תו שכחן, דפסקינן הלכתא כנשיא חכימתא. והיא הרבנית מרת ביילה אשת הגאון בעל הדרישה מגדולי הפוסקים ומתלמידי הרמ"א והמהרש"ל. שהיתה מצויינת בחכמתה בלמדנותה ובצדקותה, כפי שמעיד עליה בנה ר' יוסף יוזפה הכהן, בהקדמה לספר הדרישה של אביו הסמ"ע (הובא בטור או"ח מהדורת מאורות ירושלם) יעו"ש.

שני דינים חדשה הרבנית בעניין נר של יו"ט. על מ"ש הרמ"א (סי' רסג סעיף ה) וז"ל: יש מי שאומר שאחר ההדלקה מברכין. וכתב המג"א (שם ס"ק י"ב) הטעם דאם תברך, קבלה לשבת ואסורה להדליק. והביא המג"א בשם אשת הדרישה, דביו"ט תברך ואח"כ תדליק, כיון דשרי ביו"ט בהבערה. והמג"א חולק עליה, וכתב דאין חכמה לאשה אלא בפלך, דלא חילקו חכמים, עיי"ש ראיותיו. וביאר המחצית השקל (שם ס"ק יב) דכוונת המג"א, במה שכתב "דלא חילקו חכמים בדבר". ר"ל כל הנשים לא ידעו לחלק בין שבת ליו"ט, ואם נאמר ביו"ט שתברך ואח"כ תדליק, תעשה ג"כ בשבת עכ"ל.

והנה אע"פ שהמג"א חלק על אשת הדרישה, אך רוב ככל הפוסקים הסכימו עם אשת הדרישה, אשר דבריה מיוסדים בטוב טעם ודעת על אדני פז, (כלשון בנה בהקדמה שם) עיי"ש. מהם: הנו"ב בהגהות דגול מרבבה (לשו"ע סי' רסג שם) העלה דהדין עם אשת הדרישה. וסיים "וכן נראה להורות כאשת הגאון דרישה, והיא אשה נשאה לבה בחכמה". וכ"ד החת"ס בהגהותיו לשו"ע (שם), וכתב, דמה שהקשה המג"א, המעיין בפנים יראה שהיא עצמה הרגישה בזה וכך הסכים במחב"ר (שם אות ד) וכתב, נראה דהדין אמת עם אשת הדרישה. וסיים: אבל בנדון זה דיש כמה סברות, ולא אשכחן לשום פוסק מהראשונים שאמר כך, טפי עדיף לברך ביו"ט קודם הדלקה עכ"ד. וכך דעת השערי תשובה (שם ס"ק י). גם בחידושי רעק"א כתב לדחות דברי המ"א. וכיוצ"ב העתיק ערוך השולחן (סעיף יד) דברי אשת הגאון הדרישה להלכה, וכתב: שיש מי שהשיג ע"ז משום "לא פלוג", וחלקו עליו רבים. דהא שבת ויו"ט שני דברים, וכן עיקר לדינא. וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק כז). ובשער הציון (שם ס"ק לה) הוסיף שכן דעת הח"א. וכ"פ בכף החיים (שם ס"ק מג) ועוד אחרונים. וכן העלה בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' כז).

עוד חדשה הרבנית הדגולה, דביו"ט טעות מה שנוהגות הנשים להדליק נרותיהן אחר שהתפללו הקהל ערבית, ואחר יציאתם מביהכנ"ס לביתם קודם האכילה. וזה אינו, התינח בליל יו"ט של גלויות שהוא ספיקא דיומא, ואסור להכין מיו"ט ראשון לשני, ראוי לעשות כן. אבל מה שנמשך מזה, שנוהגות להדליק גם ביו"ט ראשון, זה אינו נכון. ויותר טוב מדינא להדליק הנרות גם כן קודם תפלת ערבית, ולקבל יו"ט בהדלקתם הכל כמו שעושין לכבוד שבת, זה תורף דבריה (הובא בהקדמת הפרישה שם).

והחת"ס בחידושיו לשבת (כד ע"ב) הסכים לדבריה. וכתב ולפי זה דלשיטתה אזלה הרבנית זצ"ל, דביו"ט תברך עובר לעשייתן, יפה אמרה הרבנית גם בעניין זמן ההדלקה, דלעולם גם משנתנו מודה שיש להדליק מבעו"י. ע"כ תוד"ק. גם בשו"ת פרי יצחק (ח"א סו"ס ו) העלה כדעת אשת הדרישה. ובנה כתב עליה (שם בהקדמת הפרישה) וז"ל: וחיפשתי אח"ז בפוסקים, ונלענ"ד שהדין דין עמה וסודה ברוך וטעמה עידית, ואמרתי להעלות על הספר ותשואות חן חן לה עכ"ל. וע"ע בשו"ת רב-פעלים (ח"ד או"ח סי' כג), ושו"ת יחוה דעת (ח"א סי' כח) מש"ב ואכמ"ל.

המורם מכל הפוסקים הנזכרים, דאשה חכמה הראויה להוראה רשאית להורות, ולא רק במסירת דינים ומשפטים מתוך ספר הלכה, אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ואף בדבר מחודש שלא הוזכר בראשונים, וכמ"ש במחב"ר (שם וכדלעיל) בנדון זה, "דלא אשכחן לשום פוסק מהראשונים שאמר כך" עיי"ש.

ז.      מצאנו ראינו הלכות פסוקות שמקורם מפי עדות נשים, כפי שמובא בירושלמי סוף תרומות "אימא הוה אמרה לי, אבוך הוה אמר…" ע"כ. ופסקה הרמב"ם הל' תרומות (פי"א הי"ח) וז"ל: ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן… עכ"ל. והתוס' בברכות (מה: ד"ה שאני) הביאו כראיה להלכה ולמעשה זימון נשים לעצמן וז"ל: נשים יכולות לזמן עצמן וכן עשו בנות ר"א חמיו של רבנו יהודה ע"פ אביהן עכ"ל. ובתוס' שבת (קיא ע"א סוד"ה האי) כתבו שמועה מפי ר"י וז"ל: ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת וכו' עכ"ל. ובשו"ת הרשב"ץ (ח"ג סי' עח) הביא שמועה מאישה לביאור סוגיא בפסחים וז"ל: …אבל שמעתי מאבא מארי ז"ל שאמר בשם הרבנית אשת הרב ר"י בר' יוחנן אבי הרב ר' מתתי' זקנו של הרב ר' יוחנן שבדורנו… עיי"ש.

עוד שמענו עדויות מחכמי הדורות על חכמת נשים בתורה ובלימודה. שכן העיד ר' פתחיה בן יעקב הלבן מרגנסבורג בספרו 'סבוב העולם' כי הגאון רב שמואל בן עלי לא היו לו בנים "אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד, והתלמידים בחוץ ואינן רואים אותה".

גם נמצאת אשה מוסרת שיעור בהלכה בישיבה, כמו שכתב בשו"ת מהרש"ל (בהקדמה דף ב ע"ב) וז"ל: זאת ועוד אחרת, אותה הרבנית (מ' מרים בת הגאון מוהר"ר שלמה שפירא נ"ע) תפסה ישיבה כמה שנים, וישבה באוהל ווילון לפניהם, ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים, כך קבלתי מאבותיי בכתב ובעל פה… עכ"ל.

ובש"ך (יו"ד סי' שכו ס"ק ד) כתב בשם תשובת משאת בנימין (סי' א) …אמנם מה שנוהגים בחתונה שעושים לחם גדול שמניחים אותו על השולחן בשעת הדרשה שממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל אחת בפני עצמה, אע"פ שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור, מ"מ לפי שמתחלה לשו הכל בבת אחת אין להפריש רק חלה אחת. ולכן יש למחות ביד הנשים שלא יטלו מאותו לחם רק חלה אחת עכ"ד ודברים פשוטים הם, וכן ראיתי מהגבירה הרבנית אמי תחי' ומשאר נשים צדקניות תחכמניות שנזהרו בזה. עכ"ל הש"ך. והעתיק דבריו להלכה בשיירי כנסת גדולה (הגהות הטור שם אות ב).

ובחפישה אינה ה' לידי שו"ת חיים שניים לר' חיים שלמה טראסה מחכמי רודוס. ומצאתי לו שם (סי' טו"ב) שאלה ארוכה, ערוכה בטוב טעם ודעת בעניני יאושה, ושקלא וטריא בדיני ס"ס, ובדברי גדולי הפוסקים מהרבנית מירקאדה וז"ל בריש שאלתה: אני האשה מירקאדה בת היקר והנעלה הר' שם טוב ערוך מר"ו טוענת וכו'. ואחר שהאריכה למעניתה, כתבה בסיום שאלתה בזה"ל: אלו הם הטענות שאנכי טוענת. ויהיו דברי אלה אשר התחננתי אצל אצילי בנ"י הרבנים המובהקים, אשר בית ישראל נכון עליהם. יוציאו לאור משפטי ודיני אם צדקתי בטענותיי, ומאת ד' יבא שכרם הטוב עכ"ל. ומהר"ר משה ישראל ז"ל בן להב הגדול כמהר"ר אברהם ישראל מחבר ספר בית אברהם ואמרות טהורות (הזכירו החיד"א בשה"ג ע"ע בערכו) כתב להשיב על אמריה, וכך כתב בריש דבריו: ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה, מאת האשה הכבודה והצנועה וקורין לה חכמה מירקאדה מ' בת היקר והנכבד שם טוב ערוך נר"ו. פיה פתחה בחכמה ושפטה ידה בספרן של ראשונים ואת האחרונים, להפך בזכות עצמה עכ"ל.

גם מצאתי כי ראש גולת כורדיסתאן לפני כשלוש מאוד שנה, רבי שמאל ברזאני שימש כראש ישיבה במוצול כמ"ש ב'ספונות'. ובתו החשובה והמפורסמת הרבנית אסנת, למדה תורה מאביה כפי שהעידה על עצמה (שם עמ' לד) וז"ל: …ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי. בת מלך ישראל הייתי. מאן מלכי רבנן. בין ברכי חכמים גדלתי מעונגת לאבי ז"ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים… עכ"ל. והיא עמדה בראש ישיבה במוצול.

ותבט עיני בספר מצב הישר לר' שניאור זלמן דוד אנושיסקי (מהד"ת ח"ב סי' כו) שכתב, שמצינו לגדולי הקדמונים, שהיו כותבים מפסקי הלכות גם לנשים. כהא שכתוב בשו"ת מהר"ם בן ברוך מר"ב (דפוס פראג סי' תתרכא). וכן בשו"ת מהרי"ו (סי' לב) עכ"ד.

 ואנא עבדא אוסיף להציב ציונים בזה, בספר ראבי"ה (ח"א סי' קפה) כתב: וכן נמצא בספר ר' יצחק בן מנחם הגדול וכן הנהיגה מרת בלט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט את שיניהן קודם הטבילה עכ"ל. והובא בספרי הראשונים נוספים מהם: בספר האורה (ח"ב עמ' 173), ספר אור זרוע (ח"א הל' נדה סי' שסג אות א דף מט ע"ג) ועוד. וראה עוד שו"ת מהרי"ל (סי' עו), ותרומת הדשן פסקים וכתבים (סי' רס-רסא) ומ"ש תלמידו בספר לקט יושר (חיו"ד עמ' לז) עיי"ש. ובשו"ת זכרון יוסף לר' יוסף ב"ר מנחם משטיינהרט (או"ח סי' יג) כתב בתוך תשובתו (דף טז ע"ד), אמרתי דבר זה בפני זוגתי המושכלת והמלומדת וכו' אמרה לי שיש בזה לפרש מה שיסד הפייטן בסילוק דיוצר ליום שני דר"ה וכו' והנאני דבריה מאוד… יעו"ש.

גם בספר האסיף לר"ש רדאעי (עמ' 256) הובאה תשובה להר"י קפאח (משנת תש"י) ובתוכה עדות על חכמניות מבנות תימן שמלמדות כל שבת בבוקר 'שערי טהרה' למהרי"ץ וז"ל: …ועוד אמרו לי שהיו למ"ו סלימאן אלקארה נע"ג שתי בנות שהיו מסבירות לנשים בכל בוקר שבת שערי טהרה…" עכ"ל.

וצופה הייתי בספר 'נחלת אבות' אסופת גנזים מבית משפחת ששון מלונדון (הנד"מ אסופה א) שרובו ככולו גנוזות ותשובות בהלכה ובאגדה שהתכתבו חכמי ישראל, בין היתר עם מרת מזל (סי' מוזיל) אחותו של הרב דוד סלימאן ששון, ובעיקר עם הרבנית פרחה סלימאן דוד ששון ומשפחתה, כפי שיראה המעיין.

אחד החכמים המשיבים, מי שנתמנה אח"ז לראשון לציון הר"י ניסים, כתב מענה שם (סי' כב עמ' 209) לרבנית פרחה סלימאן דוד שששון (מיום כה אלול תר"צ) בדין ברכת האילנות וכה כתב לה בזה"ל: …יצרו אתנו קשר חכמים מעירנו, ואמרו בזה הלשון, על מה סמך לפלפל בתורה שבעל פה עם חכמה בנשים, נגד דברי חז"ל במסכת סוטה, וכך היו אתנו בקשר מבגדאד בנוסח זה, והסתמכו על מרן הרי"ח טוב זיע"א אשר כבודה תבדל לחיים טובים וארוכים הייתה שואלת אותו רבות, והיה משיב לה בקיצור, ולא הדפיס דבר בהזכרת שמה. ואני העני כתבתי בנושא זה תשובה ארוכה, בראיות עצומות מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, שהנשים שנדב לבן לעסוק בתורה שבעל פה, חובה על חכמי דורן לחזק ידיהן ולאמץ זרועותיהן, ועל מה שערערו, הסכימו לכל הראויות שכתבתי בס"ד, ומאד היו מרוצים. בדעתי, בל"נ, להדפיס תשובה זו בהקדם ואכתוב שהמכובדת היא הרבנית היחידה שעמדה אחרי הרבניות שהזכיר רבינו החיד"א בשם הגדולים במערכת רבנית ושארית ציון בערך הנ"ל, משום שקנאת סופרים תרבה חכמה, ואולי בורא עולם יתן בלב נשים רבות שיעסקו בתורה וישפיעו מאור  תורתן על סביבתם בפרט על בני ביתם, כי בעונותינו הרבים ירדנו פלאים בתורה וביראה, ואלמלא מקרא שכתוב לא תשכח מפי זרעו בנחמתנו, אז אבדנו בעוניינו, הייתה אמרתנו. והאחרונים ציינו לעיין בעניין זה שמצווה לחזק ידי נשי דעסקין באורייתא קדישתא, בספר מעין גנים שמואל ארקוולטי (וויניציאה שי"ג צינור חמישי מכתב י)… עכ"ל הר"י נסים.

וירדתי למעין גנים (הנ"ל) ושאבתי ממנו מים קדושים, ולרוב חשיבותו ונדירותו אצטט לשונו (שם דף מד ע"ב): תבורך מנשים יעלת חן אשת חב"ר, הקונה חכמה וחומת הפרישות בונה, בואי נא אשה יפה ושרת טעם, שמעי בקולי לאשר אני מייעץ אותך, אם חשקה נפשך בתורה הטהורה בציון העיון, במושב המחשב בעמוד בלימוד, בקירות החקירות יריעות הידיעות אשכל ההשכל ענבי הענווה חמודת המידות, ותבזי בלבבך תאוות נעות המרדות, טובת תועבת העולם, הבלי חבלי הזמן, נוגי תענוגי תבל, הבל המה מעשי תעתועים, מקומך אל תנחי ואל יעצרך הגשם. ואי לאו דמסתפינא מחבריא אימא מלתא כי זכר היית ונהפכת לנקבה וכמקרה דינה בת יעקב גם לך קרה, והכי קרא שמך דינה האלקים אשר שם שמות בארץ קרי עלייך נקבה תסובב גבר. וקושיא מאמר רבותינו ז"ל כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אינה צריכה לפנים, דאיתתא חזינא ותיובתא לא חזינא, כי אפשר לחלק שחכמים ז"ל לא דברו אלא כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות כלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה המלוכה מלאכת ד' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלן בהר ד' תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן, לחגור מתניהן, לאזור חלציהן. ועוד מעט תרתי לטיבותא ומהן תצא תורה, כי האנשים האנושים הענושים, ביין משתיהם, האוכלים למעדנים, והגוף הנגוף הוא טוב להם מעשרה שליטי נפשם המעצמת אותם, ונרפים הם נרפים מעבודת ודת עדת ישראל, יקחו ק"ו בעצמם. וממה שאמרו חז"ל נשי במאי זכיין וכו' אל תתאונני, כי יש להשיב שחכמים לא דברו אלא בהווה, כי רובא דרובא שבהן אינן זוכות רק במה שאמרו ז"ל, ולא אתו לאפוקי העוסקת בטהרת התורה ח"ו, עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך. עכ"ל הר"ש ארקוולטי.

מדבריו חזינן על חשיבות החובה המוטלת על חכמי ורבני ישראל לעודד ולחזק את הנשים המבקשות לעסוק בלימוד תורתנו הקדושה.

אחר זמ"ר שבתי וראיתי בארכיון הראשון לציון הר"י נסים כי קדמני בראיות הנ"ל. ובתשובה כתב להוכיח בעניין לימוד תורה לנשים ממ"ש בליקוטי הלכות לבעל חפץ חיים במסכת סוטה (סא ע"א) שכתב "ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותי(ו) וכמאמר הכתוב "שאל אביך ויגדך" בזה היינו יכולים לומר שלא תלמד תורה, ותסמוך בהנהגה של אבותיה הישרים. אבל כעת בעו"ה שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגברי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת חס ושלום".

ובלאו הכי חייבות הנשים ללמוד דינים הצריכים להן, וכמ"ש הסמ"ג וכ"כ הספר חסידים (סי' שיג) וז"ל: חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו כאילו מלמדה תיפלו(ת) זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדים לאשה וכו' אבל הלכות (מצות) [אולי צ"ל: מצויות] ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת. וכן כל מצות כדי להיזהר במצות, שהרי בימי חזקיה מלך יהודה וכו' עיי"ש. ופלא שמהרי"ל לא הביא את דברי הס"ח. וכן כתב מרן הב"י ביו"ד (סי' ש"מ) פשיטא דעל אשה נמי חייב לקרוע וכו'. וגם למה שפי' בפ' ר"א שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות, הא אשה איתא במצות וגם בתורה איתא שהרי צריכה ללמוד מעשה המצות שהיא חייבת. ועיין דאישה (סי' מז). ועיין "מור וקציעה" (שם).

וגם בדורות הראשונים רבות בנות למדו תורה, ומהן היו גדולי תורה ממש והרביצו תורה, וכמה מהן כתבו פסקים וחדו"ת ובכמה ספרי ראשונים ואחרונים כתבו חידושים וישובין משם נשים. ועיין תשב"ץ (ח"ז סי' עח הנ"ל). ובשו"ת זכון יוסף הביא כמה פעמים חד"ת משם זוגתו. ובספר מצב הישר (סי' כו) כתב שקדמונים היו כותבים תשובות ופסקי הלכות לנשים. וראה פסק דין שכתבה הרבנית מירקאדה בשו"ת "חיים שנים" (סי' טו"ב) ועוד כנה וכהנה שאין לי פנאי לפורטם. וגם אין כל חדש כי כבר בבית הספר בארץ לומדות הבנות משניות מזה כחצי יובל שנין ולא נשמעה על מחאה על כל. עכ"ל הר"י נסים. וע"ע מש"ב הראשון לציון הר"מ אליהו בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' יא) בעניין לימוד תורה לנשים.

וראה עוד שם הגדולים להחיד"א (מערכת גדולים או הרי"ש קונטרס אחרון אות ה). ובקובץ תורני יגדיל תורה (גליון ג (יא) עמ' 1002) מה שכתב מאשימות האדמו"ר מהרש"ב מליובאוויטש. ובקונטרס אשת חיל מש"ב הר' יחיאל מיכל שטרן (תמוז תשנ"ט),

 ומשם באר"ה.

ח.    …ואמנם אין ספק, כאשר יש בנמצא אשה אשר יראתה קדמה לחכמתה, ובקיאה וראויה להורות בדינים, והוכשרה והוסמכה על ידי יושבי על מדין, אף בענייני טהרת המשפחה רשאית להורות (שלא כדעת הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית, ח"א סימן ח, משמרת הטהרה עמוד שעג). ר"ב). וכך מצאתי לר"ש סופר בשו"ת התעוררות תשובה (סוף ח"ד מהד' ירושלם תש"ן) שעורר בענין זה בקריאת קודש (מכתב ו אות ב עמ' שע) וז"ל: ולפעמ"ד עצה טובה, מן הראוי שרבותינו הרבנים נ"י והדיינים היושבים על מדין נ"י יראו שתהא אשה יראת שמים בעלת מדע ומבינה תהיה בקיאה בכל הלכות אלו [הלכות נדה] על בוריים, והיא תהא עומדת ללמד לכל אחת כהוגן, כי הרבה מהמוני עם הפשוטים גם הכשרות בנשים אינן יודעות הלכות אלו כהוגן, או שכחו או לא למדו מעיקרא, והרחמן הוא ייתן לנו לב טהור לתורה ולעבודה במהרה בימינו אמן עכ"ל. והביא דבריו גם במבוא לספר נטי גבריאל (הל' נדה ח"א עמ' נז) ולעיל (אות ג) הבאנו עוד ראיה לזה ממדרש 'אשת חיל' לאבי משה בירב יוסף אלבלידה על הפסוק "חגרה בעוז מתניה" קחנו משם.

ט.    ואין להקשות מדברי השערי תשובה (או"ח סי' תסא ס"ק יז) בהגהה שכתב וז"ל: ח"ו לתלות בוקי סריקי בהגאון (הנזכר שם) שמסר הוראה בזה לבני ביתו". וכן ב"ש שם, דשואלים בטיב התרנגולים אצל הנשים וסומכים עליהן בעניין, אבל לא בהוראה". ומשמע דאין לסמוך על נשים בהוראה.

זה אינו. דהתם מיירי בסתם נשים שאינן ראויות להוראה, ובוודאי לא סמכינן עלייהו. אבל בראויות להוראה, שפיר סמכינן. ודבורה ומרים הנביאות, וברוריה ואשר הדרישה והרבנית מירקאדה, יוכיחו. וכעדות הגדול השואל בשו"ת מהרי"ל (סי' קצב) שכתב וז"ל: ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה, כמו ברוריה וכאלה רבות עכ"ל.

י.       וזאת למודעי. אין בכוונת כותב שורות אלו, לתת במאמר זה חס ושלום יד וגושפנקא, לנשים ה"מתקדמות" מבנות עמנו, יחזירם בורא עולם למוטב. לפתוח בתי מדרש להוראה, או לאחוז בכל סמכות רבנית אחרת אשר תהיה. מלבד איסור המבואר ברמב"ם הלכות מלכים (פ"א ה"ה) שכל משימות בישראל אין ממנין בהם אלא איש ע"כ. והיא פרשה בפני עצמה, אשר רבות דובר בה.

וכדי למנוע רעה חולה זו. אם וכאשר תהיה אשה חכמה כזו אשר קדמה יראתה לחכמתה. התננו תנאי בל יעבור, שלא תושיט ידה בהוראה, ללא נטילת רשות מגדולי הרבנים אשר יסמיכוה לכך.

בהא נחתינן ובהא סלקינן. אשה חכמה שיראתה קודמת לחכמתה, ואשר יעידון עליה ויסמיכוה רבנן כי ראויה היא להורות. רשאית לכתחילה להורות הלכה, מתוך ספר, סברא, דימוי מילתא למילתא ככל מורה הוראה בישראל. ומרים, דבורה, וחלדה הנביאות. וברוריה ואשת הפרישה, הרבנית מירקאדה, יוכיחו. וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר.

(שו"ת מנחת אברהם, (א) חו"מ סי' כ"ט).


[1] הערת העורך הרב יוסף יצחק הבלין.

[2] מובא בספר מפניני הרב, עמוד ריד.

קישור קבוע למאמר הזה: http://forum.he.emorproject.org/?p=134

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתם יכולים להשתמש באפשרויות ותגי ה-HTMLהבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>