«

»

הדפס פוסט זה

מכתב הלכתי מאת הרב פרופ' דניאל שפרבר אודות מנהג הקטניות בפסח

- שאלה -

אני צמחוני (ממוצא אשכנזי) משום כך איסור אכילת הקטניות בפסח מקשה עלי מאוד מאחר וכמעט ולא נותר לי מה לאכול. האם יש בימינו מקום להקל באופנים מסוימים בחומרה זו לרווחתי ולרווחת הכלל?

- תשובה -

עוד לפני למעלה מיובל שנים כתב הרב שלמה יוסף זוין בספרו הנפלא "המועדים בהלכה" אודות "גזירת קטניות". וזה לשונו הזהב (תוך הדגשות שלי), עמ' כנה ואילך:

 בעיית הקטניות בפסח נתעוררה בספרות ההלכה זה כשבע מאות שנה. דיונים רבים הולידה בעיה זו – מצד עצם מהותה (אם יש בכלל מקום לאסור קטניות) ומצד הסתעפויותיה (התוצרת של קטניות, שעת הדחק ועוד).

 בעצם הקטניות אין, לפי ההלכה, שום חשש חימוץ – על כך לא נחלק אדם מעולם. חמשת המינים – חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון – הם שיוצאים בהם ידי חובת מצה והם שאסורים משום חמץ. ולשון הרמב"ם: "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן בלבד – אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון". ר' יוחנן בן נורי סובר אמנם, שאורו מין דגן הוא, אבל נדחו דבריו מהלכה.

המקור הראשון לאיסור קטניות אנו מוצאים בסמ"ק ("ספר מצוות קטן") להר"י מקורביל. לא שהוא מחדש איסור, אלא שהוא קובע עובדא: "נוהגין בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים". הסמ"ק נתחבר במחצית הראשונה של המאה הראשונה לאלף הששי (המאה  הי"ג) וכבר אז היה האיסור כמנהג קדום [אבל לא ברור כמה קדום.  ד.ש.], אם כי לא מוסכם מכל החכמים. וזה לשונו: "ועל הקטניות כגון פויי"ש ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח כי אם במים רותחים מתחילת נתינתם בקדירה, וגדולים נוהגים בהם היתר. ומורי רבנו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים…. מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים, דסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו, דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן יודעין… דאין בא לידי חימוץ כי אם מה' המינים. ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור קטניות בפסח,… מטעם גזירה הוא, דכיון דקטניות מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים וכו' וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכן אתו לאיחלופי לאותן שאינן בני תורה, ולא דמי למיני ירקות וכו'. ומנהג הגון הוא ליזהר מכל מיני קטניות כדפרישית וכו', המרדכי, שהיה גיסו של הסמ"ק הביא את דבריו: … אמנם גיסי הר' יצחק מקורבויל כתב בספר המצוות הקצר אשר יסד…" (מעתיק את דבריו מן "נראה לקיים המנהג" עד סופו) ומסיים: "ורבנו ברוך ורבנו שמשון מאויירא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח, אבל הר' יחיאל מפריז היה רגיל לאכול פול הלבן שקורין פויי"ש". ה"בית יוסף" הביא את הסמ"ק לא ממקורו אלא מה"הגהות מיימוניות" בשם הסמ"ק ובצירוף תוספת טעם: "וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה". טעם זה של תערובת תבואה כתב אף הטור בשם "יש אוסרין", אלא שסיים: "וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן". וב"תולדות אדם וחוה" לרבנו ירוחם: "ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא, זולתי אם הן עושין להחמיר על עצמן, ולא ידעתי למה". וה"בית יוסף": "לית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים". זאת אומרת, שבימיו כבר נתפשט המנהג לאיסור בין האשכנזים. ב"דרכי משה" להרמ"א הוסיף לדברי ה"בית יוסף": "ואנו בני האשכנזים נהגו להחמיר". ועוד קודם לכן אנו מוצאים התפשטות האיסור באשכנז בכל תוקף במהרי"ל (נפטר 1427). המהרי"ל הוא, כידוע, היסוד והעמוד של ההוי והחיים הדתיים של האשכנזים. ובהלכות פסח שלו כתוב: "קטנית כל מיניהן אמר מהר"ש (הוא ר' שלום מאושטרייך, רבו של המהרי"ל) דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם ה' המינין וכו' ואל יאמר אדם כיון שאין איסור מדאורייתא אין לחוש דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא וכו' דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם יסכר פי דוברי שקר. וגם אם תולה בחכם שוא ושקר דיבר הנביא ההוא ואילו היה החכם שם היה משיב הבדאות והשוא ומדיח על פניו". בשלחן ערוך (או"ח סי' תנג) באו לידי ביטוי דעות "המחבר" והרמ"א להלכה, כל אחד לשיטתו. "המחבר": "אורז ושאר מיני קטניות אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל". והרמ"א: "ויש אוסרים והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות". כל האחרונים סתמו בפשיטות, שמנהגנו לאסור…

 בהמשך הדברים הוא מצביע על החמרות נוספות בקרב חכמי אשכנז, וזה דבריו:

התוצרת של קטניות – בעיקר: שמן – אף היא בכלל הגזירה. כך יוצא מדברי "תרומת הדשן" שהתיר להדליק בשמן של קטניות, שלא נהגו איסור אלא באכילה ולא בהנאה ("אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממני קטניות בפסח" . (המהרי"ל הצריך להיזהר שלא לתלות מנורה עם שמן קטניות על השולחן, שמא ייפול ממנו לתוך התבשיל [אמנם] הרמ"א ב"דרכי משה" ובשלחן ערוך מתיר, שאף אם ייפול אין חשש, שלא גזרו על תערובת קטניות.

למתנגדים ל"גזירה" הזאת אפשר להוסיף את ר' שמואל מפלייזא, שחי בנרבונה במאה הי"ג, שכתב:

וכן מנהג להחמיר בקטניות שלא לאוכלם כי אם כשנתבשלו במים רותחים. ואחר שמעתי שמורינו ר' יהודה מפריש בעצמו היה אוכלם, ואחריו נהגו רבים להקל, וח"ו כי כאת לקלח על ידיו. ובשאילתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף ה' פסחים (ליתא לפנינו, הערת המהדיר סד) וכל מיני קטניות מותר לבשל בין בפסח ובין בשאר ימים טובים. ועוד הוסיף רבינו משה אבן מימון וכתב בפסח (ה' חו"מ ה,א) שאם שרו במים כל היום אינו מחמיץ, שאינו בא לידי חימוץ אלא על ידי סירחון. ואף כי בעיני הדברים נכונים וטוב לימנע מלאסור, והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות, אין כאן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ואין להקל בהן לפי האוסרים אפילו בצינעה, טוב לימנע מלאסור.

 ואע"פ כן, במהלך הדורות נערמו ערימות על גבי ערימות של חומרות, גזירה על גבי גזירה, עד עצם הימים האלה. והרחבתי את הדיון על כך בספרי מנהגי ישראל ח"א, ירושלים תשנ"א, עמ' קמ"ז-קמ"ט שכדברים הללו כתבתי שם:

בעיה מיוחדת היא שאלת אפיית מצות מקמח של קטניות. ולמרבית הפלא, למרות הדעה הברורה והמוסכמת של הרמב"ם (חמוץ ומצה, ה' א) שאין בקטניות משום חמץ, הכריעו חבל של פוסקים לאסור, כי "איך יעלה על לב… לפרוץ גדרן של ראשונים" (שו"ת מאמר מרדכי, לר' מרדכי זאב איטינגא, לבוב תרי"ב, סי' לב).

בפוסקים נתבאר שאין קטניות אוסרים אם נפלו בתוך תבשיל, ואפילו אין ששים כנגדן ובלבד שיהיה רוב כנגדן, ומה שניכר לעין יזרוק ואולם כבר כתבו האחרונים שאין המנהג כן, וכל שאין ששים ……… את התבשיל באכילה. והוא הדין בכלים שנתבשלו בהם קטניות, שמעיקר הדין מותר לאכול מהם בפסח ואפילו באותו היום, ואולם "כבר נהגו להחמיר, שבמקרה ומבשלים קטניות לקטנים, מבשלים בכלים מיוחדים".

גם בעניין הגדרת המינים האסורים בקטניות חל תהליך מתמיד של הרחבה, עד שלא ההגדרה הבוטנית היא שקבעה, אלא גם מינים הדומים לקטניות, שגדלים כמותן או שעושים מהן תבשילין כמעין קטניות, נאסרו. (וראה על כך בהרחבה בספרו של הרב שלמה זלמן גרוסמן, סידור פסח כהלכתו, ח"א, עמ' קפב-קפו.) היו אפילו כאלה שבקשו לאסור תפוחי אדמה! וקמח תפוחי אדמה משום קטניות, (וסבי זצ"ל, הרה"ג ר' דוד שפרבר, עמד בפרץ ולא נתן לאיסור זה להתקבל).

החומרות שהחמירו בקטניות הגיעו עד כדי כך שאסרו אף בקטניות שלימים, שאין להן לכאורה סיבה לאסור, וכן גם בקטניות שנטחנו ואפו אותן בשימור כפי שמשמרים בו את המצות, דהיינו פחות למי"ח רגעים, ללא מלח וכו'. ובשנים האחרונות נתרבו החומרות החדשות שבתערובת קטניות מלפני הפסח, וכו', כפי שמתברר מלימודם של ה"מדריכים" לפסח למיניהם.

 די בסקירה קצרה ורופפת זו להראות עד כמה נשתנו מנהגי האכילה בפסח עקב התהוותן של "חבילות החומרות" הקשורות לעניין הקטניות.

מתוך האמור לעיל עולות כמה שאלות גדולות, כגון: מניין צץ האיסור הזה, ולמה הוא מופיע לראשונה בסביבות המאה הי"ג ואין זכר לו לפני כן; וכן מפני מה הוא מופיע לראשונה אך ורק באזור מסוים של צרפת, ולא בשום מקום אחר? מספר תשובות הוצעו לשאלות אלה, שאין כאן המקום לפרטן. ואולם מה שנראה ביותר הוא שהאיסור הזה בא בעקבות שינויים שהתחוללו באותו איזור ובאותו זמן בשיטה החקלאית המקומית. כי הרי בימי הביניים שמשה השיטה של שלושת השדות – the three-field system – בה היתה שדה אחת שנשארה בור כל שנה, בכדי שהקרקע תחזיר לעצמה את כוחה. ואילו בתקופה הזאת נתחדש לחקלאים כי זריעת קטניות בקרקע מעשירה אותה שוב, ועל כן, במקום להשאיר שדה אחת בור, נטעו בה קטניות לאחר שנתיים של זריעת מיני דגן. כתוצאה מכך, בקצירת שדה של קטניות כמעט בהכרח היו גם ספיחים של מיני דגן משנים קודמות. ותערובת אפשרית זו, שלא כל כך נראית לעין, גרמה לחשש תערובת חמץ בתוך מאכל קטניות.

יהא אשר יהא, נראה כי בזמנינו השתנה המצב בהיבטים שונים של פרשה זו.

שהרי ידוע הדבר שישנם מיני קטניות בימינו שלא ידעו עליהם בדורות הקודמים, כי הם נתגלו עם גלוי אמריקה. כיצד תחול עליהם "גזירה" זו? הרי אין גוזרים גזירה לגזירה – אע"פ שככל הנראה עשו כן באשכנז. ויש ביניהם שאין עושים מהם מיני מאפה, מפאת מרירותם, אלא משתמשים בהם אך ורק לעשיית שמן, כגון שמן חריה. גדולה מזו, שאלת חשש התערובת של גרגירי חמשת המינים בין גרגירי הקטניות רחוקה היא. שהרי בימינו תעשיות המזון מקפידות הקפדה יתירה לרשום את כל המרכיבים של כל מוצר, ונזהרים ביותר מתוספת "דבר זר", אם בגלל בעיית הרגישויות לאלרגיות שעלולות להביא לידי תביעות משפטיות קשות, ואם רק משום שהחוק דורש את זה.

צמצומם של מוצרי אוכל עם "הכשר טוב" לאשכנזים מהוה קושי לצמחונים כמוני, לטבעונים ולאלה שסובלים ממחלת הצליאק, ובעיות רפואיות אחרות, ואף מעלה את מחירי המזון הנמצאים בשוק,ובכך ממעט משמחת החג, שהיא חיוב דאורייתא.

 דומה הדבר, כי הגיעה העת שחכמי הדור מעצבי ההלכה, יחשבו חשיבה מחודשת לגבי כל הפרשה הזאת לרווחת הציבור האשכנזי והמרוקאי , ואף, לחיזוק איחודו של העם שכעת כללי האכילה מפרידים בינינו, ויביאו לקראת הסרת המחסומים, והתרת האיסורים, לפחות של אלה שכלל לא נכללו באיסורים המקוריים, ואף אלה שאין בהם החששות הנזכרים אצל הפוסקים, ונוכל לאכול מן הטופו והסויה, ולתבל את הסלטים בשמן חריה וכותנה, ונזכה להיות בני חורין בחג הפסח ומשוחררים מגזירות העבר וההווה.

קישור קבוע למאמר הזה: http://forum.he.emorproject.org/?p=107

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתם יכולים להשתמש באפשרויות ותגי ה-HTMLהבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>