«

»

הדפס פוסט זה

בירורים הלכתיים באיסור "בל יראה" ובחומרות אחרות הנוהגות בפסח – חלק א'

הלכות הפסח בכללם שונים הם מיתר החגים בשניים; חומרותיהם וריבויים. כיון שקשה לעמוד על כל דיני הפסח – כלליהם, פרטיהם ודקדוקיהם – במסגרת שהגדרנו לעצמנו, בחרנו בפעם הזו לנסות ולערוך סדר בנושא החמץ לבדו; הבדיקה והחיפוש אחריו, ביטולו, ביעורו, הימצאותו, אכילתו ותערובתו.

מן התורה

א.    אכילת עצמו של חמץ

מן התורה אסור לאכול חמץ (קמח ממני הדגן שבא במגע עם מים ושהה כך עד שהחמיץ שהוא כדי הילוך מיל[1] שהוא י"ח דקות לפי השו"ע[2]) החל משעה שביעית של שעות זמניות שהיא חצות היום של יום י"ד בניסן ועד סוף יום שביעי של פסח[3].

וחלוק החמץ בשיעורו ובענשו; שהאוכל לכל הפחות שיעור זית של חמץ מט"ו בניסן (יו"ט ראשון) ועד סוף שביעי של פסח במזיד חייב כרת. ולא שיכול לאכול פחות משיעור זה – שהרי מן התורה אסור לאכול אפילו פחות מכזית ואפילו כלשהו[4] – אלא שהאוכל בשיעור הפחות מכזית או משעה שביעית ביום י"ד ועד תחילת יום ט"ו (אפילו כזית) אינו חייב כרת ואפילו במזיד אלא מכים אותו מכת מרדות[5].

ב.    תערובת

עד כאן דברנו על אכילת עצמו של חמץ. אמנם מן התורה גם תערובת חמץ אסורה באכילה[6], אלא שאין חייבים כרת באכילתה. שאם אכל תערובת ביחס שבשיעור אכילת שלוש ביצים (פרס) אכל כזית חמץ, לוקה[7]. והאוכל תערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס מכים אותו מכת מרדות[8].

מפורסמת היא דעת הרמב"ם שחמץ אינו בטל בתערובת אף אם נתערב קודם הפסח[9]. השו"ע פוסק שלא כרמב"ם בזה, דהיינו שאם נתערב חמץ בששים קודם הפסח, או בנותן לפגם אף בפחות מכך, החמץ בטל בתערובת והתערובת מותרת באכילה בפסח[10]. והרמ"א מחלק בין תערובת לח בלח שהחמץ בטל בה, לבין לתערובת יבש ביבש (או שיש לחוש לתערובות) שלא בטל[11].

ג.     איסור הנאה, "בל יראה"

מאוד החמירה תורה בחמץ בפסח, שלא זו בלבד שאסרה את אכילתו ותערובתו, אלא הוסיפה לאסור את החמץ ותערובתו[12] בהנאה (כגון להאכיל לבהמתו) שנאמר "לא יאכל חמץ" (שמות י"ג ג')[13] ולאסור את השהייתו של כזית[14] חמץ של ישראל (להוציא של הקדש ושל נכרי[15] – אם לא קיבל עליו אחריות[16]) הראוי לכל הפחות למאכל כלב[17], ואת תערובתו של חמץ (לפחות כזית בכדי אכילת פרס[18]) הראויה למאכל אדם[19] – בשני לאוין שנאמר "לא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות י"ג ז') ונאמר "שאור לא ימצא בבתיכם" (שם י"ב י"ט). ויש הרואים בזה מקרה מיוחד שבו נתנה תורה סייג לעצמה (מעשה השמור דרך כלל לחכמים) להרחיק מאכילת החמץ כיון שהאדם רגיל בו כל השנה[20]. אין לוקים על לאוין של "לא יראה" ו"לא ימצא" כיון שאין בהשהיית החמץ ברשותו מעשה (ואין לוקים על לאו שאין בו מעשה[21]) אלא אם החמיץ בעצמו חמץ בפסח שבכך הרי עשה מעשה[22].

ד.     ביטול

איך ימנע אדם מלעבור ב"בל יראה" ו"בל ימצא"? מן התורה; או שיפטר ממנו בכל דרך (יאכלו כולו או ישמידו) קודם זמן איסורו (עד סוף שעה שישית של יום י"ד) או שיבטלו בליבו קודם זמן איסורו[23]. ומה נשתנה ביטול זה משאר דברים שבלב שקיימא לן דברים שבלב אינם דברים[24]? אלא כיון שהחמץ אסור בהנאה שבכך פקע ממנו דין ממון, ונעשה כאילו הוא ברשות בעליו רק לעניין שיעבור עליו ב"בל יראה" ו"בל ימצא" – אמרה תורה: די בזה שיעמוד האדם בליבו שמסכימה דעתו ל"דעת תורה"; דהיינו שאין החמץ עוד מצוי אצלו, כדי שלא יעבור ב"בל יראה" ו"בבל ימצא"[25].

מדרבנן

א.    אכילת עצמו של חמץ

הוסיפו חכמים לאסור את החמץ באכילה ובהנאה משעה שישית כדי שלא יגע באיסור תורה (שעה שביעית). אחר שהוסיפו שעה שישית הוסיפו לאסור באכילה (לא בהנאה) גם שעה חמישית, ולא שגזרו גזירה לגזירה, אלא שחששו ליום המעונן ששכיח לטעות בו בין שעה חמישית לשביעית[26]. הוי אומר: אפשר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (דרך כלל סוף שעה 9:00 בבוקר) ולבטלו עד סוף שעה חמישית (שבשעה ששית אינו מקיים ביטול בחמץ שלו כיון שאסור בהנאה אינו נחשב שלו).

ב.    תערובת

בשונה מרוב דיני התערובות הרגילים, מדרבנן אין החמץ בטל בתערובת כלל, ואפילו היה שיעור החמץ בכלשהו ושיעור ההיתר באלף[27].

ג.     איסור הנאה, "בל יראה"

קנסו חכמים את האדם אם עבר והשהה חמץ של ישראל ברשותו בפסח שיהא אסור בהנאה לעולם, במה דברים אמורים, בעצמו של חמץ או שנתערב קודם הפסח (לרמב"ם) או בפסח[28], אבל חמץ שנתערב לאחר הפסח בששים היתר בטל והתערובת מותרת בהנאה ובאכילה אחר הפסח[29].

בעניין פחות מכזית עצמו של חמץ אם החמירו חכמים לעבור ב"בל יראה" ראה להלן.

ד.     ביטול

על אף שמן התורה די בביטול שבלב כדי לא לעבור ב"בל יראה"[30], חששו חכמים שלא יקוים ביטול זה כראוי; או משום שהאדם רגיל בחמץ כל השנה או משום שלא ישים אל ליבו לבטל בלב שלם משום שחס על ממונו[31], לכן תיקנו חכמים קודם לביטול בדיקה. וכן מדבריהם לבער אף את החמץ המבוטל – שאם מצא חמץ ביום מימות החג (מלבד יו"ט שכופה עליו כלי עד חול המועד) חייב לבערו על אף שביטלו ואינו עובר על השהייתו – שמא יבוא לאכלו.

ואיזוהי הבדיקה: זמנה מתחילת ליל י"ד ויש לה ברכה: "אקב"ו על בעור חמץ". ובודקים אחר החמץ במחבואות ובחורים שברשותו לאור הנר (בכלל זה במכונית[32]. כמובן, יש לבדוק שם בפנס דווקא ולא בנר משום סכנה[33]). כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אינו צריך בדיקה ואין חוששים שמא גררה חולדה חמץ למקומות אלו[34]. אין בודקים אחר פירורים[35] אך נראה שיש לחזר אחר חתיכות חמץ אף שהן פחות מכזית, אלא אם הן מטונפות, וראה להלן. כל החמץ שמצא בבדיקה מבערו (ויש המשמרים אותו לבערו ביום י"ד דווקא), ואת החמץ שמשייר לאכלו למחר (כמובן עד סוף שעה רביעית בלבד) משמר במקום אחד מובחן כדי שלא יאבד ממנו ויתחייב בבדיקה נוספת[36]. אחר כל זה מבטל את החמץ בליבו[37], וכדי שידע כל אדם מהו הביטול תיקנו לזה נוסח קבוע ולכן צריך שיאמרו בלשון שמבין[38]. אם משאיר חמץ ליום י"ד, טוב לחזור ולבטל גם לאחר שאוכלו או מבערו[39].

ואיזהו הביעור: ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים [אף] מפרר וזורה לרוח או מטיל לים[40]. ואין הלכה כר' יהודה[41].

ה.    כלל איסורי החמץ חלים ביום שמיני של פסח בחו"ל מדרבנן.


[1] פסחים, מ"ו ע"א.

[2] או"ח, סי' תנ"ט סעי' ב'.

[3] שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים, ט"ז ג'), פסחים, כ"ח ע"ב, רמב"ם חמץ ומצה פ"א ה"א.

[4] יומא ע"ג ע"ב כרבי יוחנן.

[5] רמב"ם שם הלכות ז'-ח'.

[6] שנאמר "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות, י"ב כ'),.

[7] רמב"ם שם ה"ה. הרמב"ן חולק ולדעתו האוכל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס חייב כרת, שכן לדעתו אין זו תערובת כלל אלא כעין אכילת עצמו של חמץ (השגות על סה"מ לרמב"ם, ל"ת קצ"ח).

[8] רמב"ם שם.

[9] עד כמה שמפורסמת השיטה הזו כשיטת הרמב"ם, למעשה אין היא נמצאת במפורש בדבריו ואין זו אלא המסורת הפרשנית מקדמא דנא שמיחסת דעה זו לרמב"ם. ראה מגיד משנה פ"ד הי"ב, ושם פ"א ה"ה, וכן כסף משנה וביאורי הר' קאפח על הלכות אלו.

[10] סי' תמ"ז סעי' ד'.

[11] שם.

[12] "אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע" (פסחים כ"א ע"ב).

[13] פסחים כ"א ע"ב.

[14] משנה ביצה פ"א מ"א על פי ביאור התלמוד ביצה דף ז' ע"ב.

[15] רמב"ם פ"ד ה"ב.

[16] שם ה"ג.

[17] שם הי"א.

[18] פיהמ"ש לרמב"ם (פסחים) פ"ג מ"א.

[19] שם ה"ח.

[20] הר' ש"י זוין, מועדים כהלכה, ת"א תשכ"ד, עמוד רל"ט.

[21] חולין פ"ג ע"א.

[22] רמב"ם פ"א ה"ג.

[23] כך נראים הדברים שבמקום שלא ביטל חייב להיפטר מן החמץ בכל דרך אף מן התורה (ולא שהביטול מן התורה הוא תנאי הכרחי אלא תנאי מספיק. אמנם יש יתרון בביטול בכך שמנטרל את האפשרות לעבור בבל יראה אך מעיקר הדין אין הכרח דווקא לבטל), וראה פני יהושע תחילת מסכת פסחים, וכן נראה מן התשב"ץ, מאמר חמץ, פרק ג' סי' ב'.

[24] קידושין מ"ט ע"ב.

[25] רמב"ן על התורה, שמות י"ב.

[26] פסחים י"ב ע"ב.

[27] לרמב"ם משום שהוא דבר שיש לו מתירים (מאכלות אסורות פרק ט"ו ה"ט) ולטור זו תקנת חכמים (סי' תמ"ז).

[28] מגיד משנה, חמץ ומצה, פ"ד הי"ב. והר' קאפח חולק, ולדעתו אין הבדל בין נתערב לפני הפסח, בפסח או אחריו, לא גזרו קנס על תערובת ולכן לאחר הפסח הכל מותר (שם פ"א ה"ג אות כ"ג).

[29] רמב"ם פ"א ה"ה.

[30] פסחים י' ע"א.

[31] תוספות ור"ן דף ב' ע"א.

[32] שו"ת אור לציון חלק ג' פרק ז' סי' ט'.

[33] פשוט, וכ"כ בספר הליכות שלמה פרק ה' סי' ה' בשם הר' ש"ז אוירבך.

[34] מ"ואיזוהי הבדיקה ועד כאן: משנה פסחים פ"א מ"א בשילוב לשון הרמב"ם ובשינויים קלים.

[35] "פירורים לא חשיבי" (פסחים ו' ע"ב).

[36] שו"ע תל"ד א'.

[37] "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל" (פסחים שם).

[38] "אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזו תחינה, לא יצא אפילו בדיעבד" (משנה ברורה, סי' תל"ד ס"ק ט').

[39] שו"ע, שם ב'.

[40] משנה, פסחים, פ"ב משנה א'.

[41] פיהמ"ש לרמב"ם שם.

קישור קבוע למאמר הזה: http://forum.he.emorproject.org/?p=100

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

אתם יכולים להשתמש באפשרויות ותגי ה-HTMLהבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>